לטפל בילדים או לטפל בהורים? נסו את שניהם

בכתבה הראשונה בשבוע שעבר, כתבתי על הסיבות שבגללן הורים רבים מעדיפים טיפול בילד מאשר טיפול בהורות.

אבל לא רק ההורים מעדיפים להביא את ילדם לחדר הטיפולים. גם לא מעט מטפלים, נוטים לבחור להתמקד בילד. אחרי הכול, מטפלים בילדים הוכשרו להיות מיומנים להתרכז בילד ובצרכיו. המיקוד בילד מתקיים אף על פי שפיזית הוא אינו נמצא בקליניקה. מטפלים שואלים שאלות ומתעמקים בנקודות שקשורות לילד ולאו דווקא בחוויית ההורות ובמערכת היחסים בין הילד להוריו.

ייתכן שחלק מהמטפלים מלכתחילה אינם מעוניינים לעבוד עם מבוגרים. הם בחרו להתמקצע בטיפול בילדים, כי זה מה שמושך ומעסיק אותם. לפעמים מטפלים ממעטים לעבוד עם הורים כי חסרים להם ניסיון וידע. פיתוח יכולת עבודה עם הורים אינו תופס הרבה מקום בחלק מהכשרות המטפלים. קורה שמטפלים לא רק חוששים, אלא ממש לא אוהבים לפגוש הורים. הם עלולים להרגיש כעס ודחייה כלפי אנשים שנכשלים, לדעתם, בתפקיד ההורי. אילו רק היה ההורה יותר רגיש, יותר סבלני, יותר חם, יותר גמיש, יותר ויותר ויותר… הילד לא היה מפתח את כל הבעיות שלו.

מטפל שלכוד בתוך רגשות ומחשבות קשים כלפי ההורים, יתקשה לפתח חמלה ואמפתיה שדרושות לתהליך הטיפולי.

אבל התמקדות בילד במקום בהורה, עלולה למנוע ממטפלים הזדמנות פז לעזור לילד על-ידי התייחסות לדבר הכי משמעותי בחייו – הקשר בינו לבין ההורים.

‏רציונל העבודה עם הילד, גורס שמתוך יצירת קשר של אמון, נוכל לסייע לו להרגיש בטוח, מובן ומוכל יותר. כך הוא מתנסה במערכת יחסים אחרת, מיטיבה יותר, אשר מהווה חוויה מתקנת למה שהכיר קודם לכן. כמטפלים אנחנו מקווים שהילד יפנים את ההתנסות החדשה ויחזיק בה. כתוצאה מכך יהיה לו יותר אמון בעצמו ובעולם, הוא יהיה מווסת יותר ויראה את עצמו כבעל ערך ובעל יכולות.

‏אבל… מטפלים, עם כל הכבוד למסירותם ולחיבתם לילד, הינם דמויות זמניות בנוף חייו.

הילד בא לשעת טיפול וחוזר למשפחתו. במוקדם או במאוחר הטיפול מסתיים, והילד נשאר חלק ממערכת היחסים המשפחתית, בן להוריו שממשיכים במסלול הדפוסים הרגילים שלהם.

‏האמת, שבעקבות הטיפול הילד יכול להיות רגוע ופתוח יותר עם הוריו. ייתכן שהוא פחות חרדתי או יותר משתף פעולה. ייתכן גם שההורה, בעקבות השינויים אצל הילד, מתחיל לתקשר אתו בצורה קשובה ואמפתית יותר. ואז נוצר קשר בטוח וחיובי יותר בין ההורה לילד.

עד כאן הפנטזיה, שלפעמים גם הופכת למציאות, בהקשר לטיפול בילד. אם כי ברוב המקרים הפנטזיה נשארת בדמיון. הילד הולך לטיפול, ומערכת היחסים בינו בין הוריו נשארת כפי שהייתה. ‏מערכת היחסים שהכי חשובה להתפתחות הילד, מערכת היחסים שמהווה בסיס לבריאות הנפש שלו, ולה הוא זקוק על מנת להמשיך לגדול ולפרוח.

מערכת היחסים הזאת אינה מקבלת את המקום הראוי לה כשהילד נמצא במיקוד הטיפולי.

זה פספוס עצום ולפעמים טרגי כשהדמויות הכי חשובות ומשמעותיות בחיי הילד אינן זוכות ליחס טיפולי שהולם את חשיבותן ואת מרכזיותן.

—

דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".