הפערים בישראל, הבאים לידי ביטוי כמעט בכל רובד באוכלוסייה, הם עובדה מוגמרת וקיימת עוד מראשית ימיה של המדינה.
אחד התחומים בהם פערי המעמדות באים לידי ביטוי הוא תחום החינוך. נהוג לומר שהורים "שיש להם" יעניקו לילדיהם חינוך טוב יותר לעומת זה שהורים דלי אמצעים יעניקו לילדיהם, מאחר ולכאורה מקור המימון לחינוך הולם לא תמיד נמצא בהישג יד.
לדברי קרן אור, אחראית תחום הגיל הרך והספורט במכון אדלר, שמסבירה את הבדלי הגישות בין שני סוגי האוכלוסיות, "התפיסה הרווחת היא שהפערים בין הילדים ההולכים וגדלים עם השנים, מושפעים אך ורק מהפערים הכלכליים ובהתאמה ישפיעו על הפוטנציאל, על יכולת ההגשמה, על יכולת הביצועים בבגרותם".
זאת אומרת, הראשון, זה שמקבל את כל התנאים (החומריים) על מנת להצליח ללמוד, ובמטרה להשיג את ייעוד – בהכרח יצליח כלכלית ואף יימצא את ייעודו ואושרו. בעוד השני מתקשה לשרוד, עד שאינו פנוי להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל ולהגשים כלל את מטרותיו. האומנם זה ככה?
האם אין אנו מכירים סיפורים בהם קורה ההיפך הגמור? ילד שגדל בשכונות של עוני ומצוקה הופך להיות ראש ממשלה או נשיא של חברה גדולה ומצליחה. ולעומתו, האם חסרים סיפורים על ילד שגדל עם "כפית של זהב", שהתבלבל בדרך ונפל לסם, להימורים ואיבד את כל ממונו ואמונו.
"מכאן אנו מסיקים שאין זה מחייב כי ילד שגדל כש'הכל' בהישג ידו בוודאות יצליח. אם כך, בהקבלה עלינו להבין שגורלו של ילד שנולד לחוסר אינו בהכרח נועד לכישלון. יש חברות רבות, בהן מודים על ה'יש' גם כשאין. הם מבינים שההשקעה צריכה להיות לא בחומרי והכלכלי אלא המשמעות האמיתית היא בפן הרגשי חברתי", אומרת אור.
לדבריה, "בכדי להביא את הילד לכדי מימוש ועצמאות נדרשת בראש ובראשונה אמונה. אמונה ביכולת האישית שאינה תלויה בדבר מלבד הוא עצמו. אמונה בזכותו של הילד לחיות, לנסות, לטעות, ללמוד לבחור את דרכו. אופטימיות, בכל אחד מאיתנו יש יכולת ייחודית, שהיא משמעותית לחברה בה אנו חיים. אומץ לפעול מבלי פחד ופקפוק ביכולות, אלא מתוך כוונה לנסות ולהתקדם קדימה. לנוע ולהיות אקטיביים לשינוי".
אז איך אנחנו דואגים שהילד שלנו יהיה מהסוג השורד, ה"מצליח" והמגשים? לדברי אור, בראש ובראשונה עלינו לאהוב אותו. לאהוב ולקבל אותו כפי שהוא. "הילדים שלנו לא באו לממש אותנו. הם גם לא כרטיס הביקור שלנו. הם יצירת המופת שלנו. ככאלו נקבל אותם בגאווה, כבוד, אמפטיה וחמלה. שידעו וירגישו שאנחנו אוהבים אותם באשר הינם".
שנית, "עלינו לתת להם להתנסות בשלל התפקידים והרגשות שיש בחיים", אומרת אור. לדבריה, "רק כך יתאפשר להם ללמוד על עצמם. במה הם טובים, חזקים, מצליחים ואוהבים. ומה עליהם להשאיר לאחרים. כאשר אדם עושה, אקטיבי ופעיל הוא מקבל מהחברה פידבקים ואהדה. אלו מעודדים אותו להמשיך ולתרום ואף להרגיש טוב ובמיטבו".
טיפ נוסף שמספקת אור קשור לתחושת המסוגלות העצמית. לרוב תחושה זו נבנית אם שני הסעיפים הקודמים מתרחשים. "אם אני מרגיש אהוב ונחוץ במקום מסוים, אני אגייס את כל היכולות שלי, אני ארגיש מספיק בטוח במקום שלי, בכדי להביא את עצמי לידי ביטוי במיטבי", היא מסכמת.
