אמא שלי מאד אהבה לצאת אתנו כל ראש חדש לאכול ארוחת ערב במקום אחר. היעד המועדף היה טיילת בת גלים החיפאית, שאין לה שום תחליף באזור המרכז. פשוט ללכת בתוך הים ולהישאר יבשים. לפעמים התפשרנו על ביקור ברפת בכפר חסידים, ליד הבית, או סתם פארק. רציתי גם אני להיות אמא טובה כמותה (יש סיכוי?!) והחלטתי לצאת עם הילדים לטיול של 'פוסט בן הזמנים'.
הכנתי בתיק ביצים קשות, לבנים ורצועות מלפפון ופלפל (מחו"ל). היה כיף, שמחתי לצאת, רציתי לנשום אויר ולראות נוף אמיתי, לא על מסך המחשב שלי. רציתי להרגיש קצת את הילדים שלי בלי לחץ של הוראות ומשימות ולו"ז מרגיז של שעת שינה שעת קימה שיעורי בית והסעות מצפצפות. היה כיף כי הילדים כבר הרגישו בטיול וליוו את ההתארגנות בשירים משונים בלי קצב, ובקפיצות על הספה עם כדור מנופח. הרגשתי שהראות שלי מגדילות נפח.
לא היה לי אכפת שהחולצות שגיהצתי אמש התקמטו וקבלו קישוטים בטעמי איגלו לימון, ואפילו לא הפריעו לי ערמות הכלים שהשארתי בכיור. מה'כפת לי, אני לא כאן. יצאנו. פרפרים עליזים ליוו אותנו, וקרני השמש הבטיחו מזג אויר מקסים.
במדרכה ממול ראיתי את אמא של אפרת. "תגידי שלום לאפרת" פניתי לבת החמש, מהדקת את אחיזתי בכף ידה לפני שהיא קופצת לכביש. להפתעתי, הקטנה המשיכה ללכת כאילו כלום, ודווקא אמא של אפרת נפנתה לעברי ואמרה בקול: “רחלי, כבר מזמן רציתי להגיד לך, שמאד מפריע לי החול בשערות של אפרת, וגם המכות. זה חייב להיפסק, אמרתי לגננת שהילדה הזו שלך צריכה טיפול רגשי". אמרה, והלכה לה עם אפרת שלה…
פרפרים טורדניים התעופפו מול עיני והשמש הכבידה את חומה פתאום. מרחוק ראיתי שקו 15 כבר נכנס לתחנה. 'אמא, בואי נרוץ' כך הילדים, אבל אני… הלב שלי כבר במקום אחר. כולנו על הספסל בתחנה: התיקים, הכובעים והמצלמה, ועליזותם של החמודים… אבל פתאום החולצות שלהם מרגיזות לי את העיניים, איזו הזנחה! כך נעלה לאוטובוס? ומי בכלל יוצא לנסיעה כזו בסתם יום של חול? מחר הם יהיו עייפים והכיורים מלאים….
זה הסיפור שלי. כל השמחה והנכונות שמלאו אותי, נמוגו בהינף משפט.
קרה לך פעם שהרגשת נפילה כזו? גם הלב שלך הכי אוהב להיות בגלגל-ענק, מכל המתקנים? מה מעלה אותך למעלה? ומה מוריד? אשמח לשמוע תגובות! במייל [email protected]
—
רחל אורנטליכר, מאמנת להעצמה אישית בנישואין
