לאחר שבמשך שלושה ימים רצופים היא החזירה את האוכל בתיק הגן, התחלתי לשאול שאלות. תחילה לא רצתה לספר, אך לאחר שהתרצתה, סיפרה שאינה מסוגלת לאכול. "אני יושבת ליד ילדה שאוכלת בצורה שמגעילה אותי". אני יודעת שזה עשוי להישמע מוזר, אך לי זה כלל לא היה מוזר. לא ידעתי לקרוא לתופעה בשמה, אם כי הזדהיתי איתה מאוד. כמובן שטיפלתי נקודתית בנושא, אך מאז שהבנתי שה'הפרעה' שלי עברה לדור הבא, החלטתי לחקור.
אז גיליתי שכבר יש לתופעה שם והיא נחקרת במכונים שונים. הכירו את המיסופוניה (או מיזופוניה, כפי שחלקם מכנים אותה). מיסופוניה היא רגישות שמיעתית שמתבטאת ברגשות שליליים אצל בן אדם כתוצאה משמיעה של קולות מסוימים. מדעני המוח האמריקאים, פול ומרגרט ג'אסטרבוף, הגדירו אותה כהפרעה נוירופסיכיאטרית (נשמע מפחיד) והם אלו שהגדירו את שמה.
אנשים הלוקים במיסופוניה, מרגישים בעיקר מאוד עצבניים ויש כאלו שמפתחים רגשות של חרדה. העצבים יכולים להגיע משמיעת קולות כמו כחכוח גרון, לעיסת אוכל, שתיה, נשימה, סוג דיבור, פיהוק, הליכה, הקלדה, שריקה, חריטת סכו"ם על צלחת, חזרה של צליל זהה. רשימת הקולות שמעצבנים או מפחידים מיסופונים, היא ארוכה לאין שיעור. לפעמים תמצאו לידכם אדם בהתקף עצבים ואין לכם מושג מה עשיתם, בסך הכל אכלתם אפרסק תמים…
כאמור, בשנים האחרונות התופעה נחקרת במדע המוח וכבר יש הבנה שיש משהו שהוא לא בשליטת האדם הסובל ממיסופוניה. רבים נחשבים למשוגעים של ממש. כי מי מתעצבן כל כך בגלל קול מסוים? והאמת שלא רק קולות. יש אנשים שמושפעים מגירויים חזותיים. נגעלים או מתעצבנים והכל בעוצמה מאוד גבוהה. אין דרך להבין זאת ואין דרך להסביר זאת. העצבים שמתעוררים בקרב מיסופונים, הם פיזיולוגיים ממש: הזעה, קצב לב מואץ, חוסר אונים מוחלט.
מיסופונים רבים מספרים על הפרעה כפייתית שמתרחשת אצלם. הם מחקים את הקול או המראה שמפריע להם. המדענים טוענים כי לחיקוי יש היבט פליאטיבי שגורם ללוקה, להרגיש טוב יותר בצורה שמקילה עליו. עוד הם אומרים כי לעתים התופעה נגרמת מבעיות רגשיות, פסיכולוגיות או OCD.
לימים קיבלה המיסופוניה הגדרה נפרדת מהיפראקוזיס – רגישות יתר לרעש, או אי סבילות לרעש. הסקירות, המאמרים והספרות בנושא, דלים מאוד אך יש מספיק אנשים שמשתפים בחוויות האישיות שלהם. אגב, אותה ילדה מתחילת הכתבה, היתה מניחה ידיים על אוזניה ומתחננת לשקט, כל אימת שאחיה היו רבים ביניהם ומרימים את הקול. מבחינתה הרעש היה בלתי נסבל עד כאב באוזניים.
מלבד טיפולים רגשיים, או טיפולים בשיטות CBT או טיפולים קוגניטיביים, אין הרבה מה לעשות עם התופעה. אנשים שסובלים מספרים כי הם לא יכולים לאכול ארוחות משפחתיות משום שהרעשים, הקולות או מראה האנשים האוכלים, דוחה אותם ברמה שאינם מסוגלים לסבול זאת. יש שאינם מסוגלים לשבת בחברת אנשים שמפצחים גרעינים, בוודאי שלא לועסים מסטיק. כל כחכוח, קול מצונן ועוד, מוציאים אותם מדעתם. הרבה מהם סובלים מבדידות, אינם מוכנים להיות בסביבת אנשים או מגיעים למצב של מריבות אפילו בתוך המשפחה, בגלל הסבל שלהם וחוסר היכולת של החברה להבין אותם.
ההתפתחות במחקרים בנושא, וההבנה שיש לא מעט אנשים הסובלים מכך, ראויים לעלות לדיון כמה שיותר, רק כדי שאנשים הסובלים מההפרעה, לא יחשבו שהם ה'שוטים' היחידים, שיש אנשים שמבינים אותם מאוד וגם עבור אלו שאינם יכולים להבין: תבינו שיש כאן הפרעה בלתי נשלטת שגורמת ממש סבל. אל תיפגעו מהם, נסו להבין אותם. נכון שאתם בסך הכל פתחתם חבילת צ'יפס ואפילו מכבדים את כולם בנימוס ובכיף, מבחינתם אתם אויב. לא אתם אישית, הם פשוט רועדים מפחד מפני הביס הבא. ייתכן ובהמשך השנים יתפתח גם טיפול לעניין, איני יכולה לצפות זאת, אך ככל שניטיב להכיר את המושג והנושא, נוכל אולי למזער נזקים מבחינה רגשית, להבין יותר, להתמודד יחד ולגלות הרבה יותר סובלנות.
תגובה אחת
וואו! תודה!!! שמעתי על זה, ידעתי שיש שם לדבר הנורא הזה שאני סובלת ממנו שנים ארוכות, אבל פה פירטת כל כך יפה והסברת נפלא.
כתבת לאנשים שלא יעלבו ממנו, אבל יותר מזה – אל תפגעו בנו! אל תהפכו אותנו לרעים וללא נורמלים רק כי אנחנו סובלים!
תודה תודה תודה!