"ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה" (ח, יג)
השל"ה הקדוש מדקדק על הכפילות בלשון הפסוק: אם אמר שיהיו לאדם הרבה צאן ובקר והרבה כסף וזהב, מה הטעם לרבות עוד "וכל אשר לך ירבה"?
מבאר השל"ה הקדוש בדרך מוסר: דרך העולם היא שכשמישהו מעשיר וכספו וזהבו מתרבים מאוד, הכל מתחנפים אליו ומחמיאים לו יותר מדי. פתאום הוא לא רק גביר, הוא גם צדיק ותלמיד חכם, מופלא במידות ומקור להערצה.
ואם תשאלו למי אכפת? מזהירה התורה בפסוק הבא: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". הוא יגיע מהר מאוד מריבוי הכסף לגאווה ("ורם לבבך"), ומן הגאווה והתחושה שהכל נתון לשליטתו – חלילה וחס "ושכחת את ה' אלוקיך"…
"והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוקיך" (ח, יט)
חז"ל דורשים "אין 'והיה' – אלא לשון שמחה". אם כן, יש להבין מהי השמחה הנזכרת פה בפסוק כשיהודי חלילה שוכח "את ה' אלוקיך"?!
הרה"ק רבי משה מקוברין ראה פעם יהודי ששקוע זמן רב במרה שחורה. חיוך לא עלה על פניו והוא התרחק מחברת אנשים שמחים. סבר אותו יהודי שכך עובדים את ה' ביתר רצינות.
פנה אליו הרה"ק מקוברין וביאר באוזניו את הפסוק בפרשתנו: "והיה אם שכוח תשכח" – אם תשכח את השמחה שרמוזה במילה 'והיה', כי "אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – אז חלילה וחס "תשכח את ה' אלוקיך".
כי העצבות היא המקור לעבירות הגרועות ביותר. ועל ידי השמחה ניתן לצאת מכל הצרות. גם הרוחניות…
"זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה" (ט, כז)
לכאורה, מהו הקשר בין זכות האבות לבין המשך הבקשה "אל תפן אל קשי העם הזה"?
ביאר הגאון רבי יצחק אליהו לנדא: משה רבנו התפלל לפני הקב"ה בחטא העגל והזכיר זכות אבות: הרי לולי עקשנותם של האבות הקדושים – אברהם יצחק ויעקב – לעבוד אותך כשהיו יחידים בעולם והלכו נגד הזרם, הרי לא היה לך עם ישראל.
עקשנות זו, המליץ משה טוב על ישראל, היא הרי הסיבה והיסוד לקיומו של העם היהודי. על כן, ריבונו של עולם, "זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב", שרק בשל עקשנותם יודעים בני העולם שיש בורא ומנהיג לבירה, וכיון שכן, "אל תפן אל קשי העם הזה", כי העקשנות הזו – בירושה קיבלוה…
"את השם אלוקיך תירא" (י, כ)
"את השם אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב:).
בני עיר אחת הגיעו לפני ה'צמח צדק' מליובאוויטש, לשאול לחוות דעתו לגבי רב פלוני שהיה מועמד לכהן פאר בקהילתם. נענה להם ה'צמח צדק' שאותו רב הוא ירא שמים ותלמיד חכם מופלג, טוב יעשו אם ימהרו לקחתו ולעשותו עטרה לראשם. וכדבריו כן עשו.
ימים מועטים חלפו ולאוזני ה'צמח צדק' הגיעה שמועה שבני העיר שוטמים את הרב החדש, ממררים את חייו ומבזים את כבודו. שלח ה'צמח צדק' וקרא להם. בעומדם לפניו ציטט באוזניהם את דברי רבי עקיבא (פסחים מט:) "כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".
"מעודי התקשיתי בלשונו של רבי עקיבא", נם להם הרבי, "מהו 'מי ייתן לי תלמיד חכם'? עלה לבית המדרש וטול חכמים כאוות נפשך".
לאחר הפוגה קלה המשיך ה'צמח צדק' בתוכחה גלויה: "עם הארץ לא די לו שהוא שונא תלמיד חכם. שכן בשנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים יש להדר… לכן הוא נוסע קודם לברר האם פלוני הוא תלמיד חכם אמיתי ("מי ייתן לי תלמיד חכם"), רק כאשר הוא מקבל לכך אישור הוא מתאנה לו ויורד לחייו"…
"מה השם אלוקיך שואל מעמך" (י, יב)
בגמרא (סוטה יד.) דרש רבי חמא ברבי חנינא: יהודי נדרש להידבק במידותיו של הקב"ה. מה הוא הלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים. מה הקב"ה ניחם אבלים וביקר חולים וקבר מתים – אף אתה הלך בדרכיו ונהג כמותו לרחם על הבריות ולעשות חסד.
הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז' האיר בפסוק את דברי חז"ל אלו, כשפיסק את המילים כך: "מה השם אלוקיך", את אותן הנהגות שנוהג ה' אלוקיך, את זאת הוא "שואל מעמך", שאף אתה תנהג כמותו.
