ר' שמערל הנגיד היה גביר אדיר. כל תושבי העיר הכירו את ארמונו המפואר. לא היה מי שעבר בשכונתו ולא נשא את עיניו לארמון הבנוי לתלפיות.
ביתו הנוצץ, שנבנה בארכיטקטורה ייחודית ששילבה בין ארמון למבצר היסטורי, היה בנוי בגבעה המשקיפה ונשקפת מכל העיר.
היה זה בית שלא היה מי שלא חלם על אחד כזה. השילוב בין סוגי האבנים השונות, הקירות הדקורטיביים שנצבעו בצביעה אומנותית, עמודי השיש הרומיים, הכותרים שגולפו והצבעים שהבליטו כל קימור ובליטה, קישוט ופרח, סלסול ופיסול, היוו מקור השראה לכל אומן.
בגינות הנוי שעטפו את הארמון מכל עבריו צמחו פרחים, שיחי שושנים, ורדים, ודשא טרי מכוסח ומקוצץ בסדר מופתי.
במרכז חצר ארמונו של ר' שמערל הוצבה מזרקת מים מרהיבה בבריכת נוי שבתוכה שחו דגים צבעוניים להנאתם. תעלות המים שסבבו את המתחם הענק, הוסיפו גם הם לתחושת המרגוע של האורחים שישבו בפינות הישיבה הנוחות בחצר הארמון.
את האווירה הפסטורלית הנדירה יכול היה כל עובר אורח לחוש גם מחוץ לשערי המתכת שסובבו את הארמון, כשעליהם כותרים מצופים זהב 24 קראט. קולות שקשוק המים בבריכות הנוי, שהתערבבו בבליל קולות ציפורי השיר, נשמעו בכל רחבי השכונה.
עוברי האורח העידו על אומנות שטרם נראתה כמותה, לאחר שנחשפו לפרחי המתכת העדינים שפוסלו על הדלת, מעשי רב-אומן, שלרגע נראה היה שצמחיית הגן התערבבה לה בצמחיית הברזל הסמוכה לשערי הארמון.
במעלה גרם מדרגות השיש שהובילו אל מפתן דלתו של ר' שמערל הגביר הוצבה דלת עץ כבדה ומחוטבת, גובהה כגובהו של עוג מלך הבשן, כמו אומרת "ראו את הדלת הזו, צאו ולמדו מה גבהו של הבית".
לא היה מי שלא נישק את המזוזה הענקית שעל המשקוף הימני. בית המזוזה הנדיר, שעשוי היה מעץ זית מוכתם בכתמי חום כהה וחום בהיר, כשעליו אותיות "שומר דלתות ישראל" באותיות קידוש לבנה, נתן ערך חדש למצווה.
על פעמון ההקשה העגלגל נחרטו פני אריה, שכאילו הכריז: "מי שלא בן מלוכה שלא ינקוש בדלת זו".
המחזה המרהיב שאג לכל: "כאן גר הגביר היהודי של העיר".
• • •
אם זכיתם והגעתם עד הלום, אתם ברי מזל.
עברתם את השומרים בשער המתכת הראשי, קבלתם אישור להיכנס, הובלתם בידי דייל הבית דרך הגן, וכעת לא נותר לכם אלא לנקוש בדלת.
היופי וההדר שמאחורי הדלת הכבדה והשילוב הנדיר של אבן, זכוכית, קריסטל, עץ, זהב, כסף, נחושת וטקסטיל משובח, היכו את האורחים בתדהמה.
טרקלין ענק ורחב ידיים, המכיל ריהוט מפואר ויקר מכל נחשף לעיניהם. כל רהיט היה שגריר של מדינתו בטרקלינו של ר' שמערל הגביר.
שיש איטלקי, שטיחים פרסיים, נברשות צ'כיות, ווילונות קרקוביים, בדי משי מעוטרים מסין הרחוקה, שולחן ורהיטי עץ מיערות הגשם ועד יערות פולין וליטא, ואפילו סלע מירושלים הוצב על מעמד שיש צבעוני – זכר לאבן השתיה שממנה הושתת העולם.
את הקירות עטרו תמונות שמן מצוירות על בדי קנבס ענקיים, כשהן ממוסגרות בעץ מגולף שהותאם אישית לצבעי הציור והקירות המתעטרים בהם.
אחת לשעה, הזכיר שעון האורלוגין הכבד לאורחים כי הנה, עוד שעה חלפה. היה זה שעון מיוחד מעץ, שגולף בידי אומן והשמיע מידי שעה נעימה קונצרטית עדינה ומרגיעה. לצידו הוצבו כלי כסף וזהב רבים, בוויטרינה מיוחדת ומוגנת היטב שנבנתה בדיוק לשם כך.
מהטרקלין נחשפו האורחים ליציאה לגזוזטרה ענקית, כחצי גורן, המובילה לבית בעל הנוף הפנורמי המרהיב שמשקיף אל כל העיר, עד לקצה קו האופק.
אדניות פרחי בשמים ותבלין הפיצו ניחוחות לכל עבר, אך כל זה היה רק הפתיח לתחושה המלכותית בסעודת הצהריים עם ר' שמערל.
כאחד שהאוכל היה במרכז אישיותו, דאג ר' שמערל לכך שהחוויה הקולינרית בביתו תהיה עשירה במיוחד. מיטב השפים הועסקו במטבח רחב הידיים של הארמון, כשהם מפיקים מכל מאכל חגיגת טעמים מפנקת לאניני טעם.
בכך לא תם האירוח המלכותי. בסיומה של הסעודה, לא לפני שבירכו את המארח בברכת בעל הבית, הוזמנו האורחים לחדר עישון וטבק מרוהט עץ אלון כבד, שהיה צבוע בצבעי חום כהה, כשמעליהם ארובות אוורור לקליטת עשנו של סיגר עב או מקטרת אפופת עשן.
בנוסף לכל הטוב הזה, השקיע ר' שמערל בכל מה שמגדיר את תאוות העולם הזה. חדר ספא וסאונה, חדר כושר והתעמלות, חדר מנוחה, חדר קריאה שבתוכו אוצר ספרים נדיר, חדרי תינוקות, ילדים, נוער, הורים, אורחים, משחקים, ארונות ועוד.
למעלה ממאה חדרים היו בארמונו של ר' שמערל. כל חדר ועיצובו, כל חדר וההתאמה הייחודית לו. החל מבחירת צבע הקירות והריהוט, וכלה בפרטים הקטנים, כמו ידיות, וילונות, תמונות, נברשות, חדרי טואלטיקה ונוחיות – ועד לקמין המפיץ חום נעים בימות החורף הקרים. הכל בטוב טעם ודעת.
נראה שלא היה לר' שמערל בעולמו אלא אלפיים אמות של ביתו, בו הוא השקיע את מרצו, יהבו, חלומותיו והוזיל הון רב על תחזוקתו ושמירתו.
לא הרחק מביתו היו יערותיו. דונמים על דונמים של חורשות ועצים שנחטבו בידי אלפי חוטבי עצים שעמלו במשמרות, יום ולילה, על מנת לספק את תצרוכת העצים לקונים מכל העולם.
ר' שמערל, כמלך בגדוד, פקח ובדק, סקר ובחן, הנחה והוביל, פקד וצווה. כשר' שמערל הגיע ליער נצבו כולם דום. הוא לא נתן הנחות. הצליף וסנט במתרשלים במלאכתם והמריץ את אנשי המקצוע שעשו מלאכתם נאמנה.
עובד שסרח לא זכה לרחמים. ר' שמערל הרעים בקולו "הביתה", ושום תחנונים לא עזרו – למען יראו וייראו כי פקודה של שמריהו היא פקודה.
מאידך, לא היה כמוהו בלהעריך עבודה מקצועית. העובדים המסורים מצאו אצלו אוזן קשבת לכל מצוקותיהם. ר' שמערל האמין שעובד שיש לו סביבת עבודה תומכת וערה למצוקותיו האישיות, כזו שדואגת גם לאשתו וילדיו על מנת שיהיו מרוצים, מביא תועלת גדולה יותר. עובדיו הנאמנים העריצו והללו אותו שאין מענטש ממנו.
וכך, במשך שנים עמד הכל על תילו, ונראה היה שלעולם לא יפסיק להגשים את חלומותיו.
• • •
שלא כמו חייו החומריים, שם נראה היה שר' שמערל לא מפספס כל תענוג שיש לעולם הזה לספק, בכל הנוגע לחייו הרוחניים נראה היה שר' שמערל מתקמצן, עד כדי הרעבת נשמתו.
פה זרק לה עצם לצדקה, שם איזה תפילה שבתית במנין, ומי מדבר על דף גמרא – שנראה שלא שזבו עיניו מאז ילדותו בחיידר, בעיירת מגורי הוריו העניים.
המצוות היחידות שהיו לו לשלל היו מצוות שעיני הקהל מביטות לעברן בקנאה גלויה. כך למשל, ארבעה מינים, שם לא היה כמותו בהוזלת הון רב מכיסו התפוח.
ר' שמערל היה חייב להראות לכולם שאתרוגו הוא המהודר והזהוב מכולם, הלולב כמו צריח בראש מגדל, מונף אל על ונוגע ברקיע, למען יראו וייראו כל יושבי בית הכנסת: הנה הלולב ועוד רגע קט יגיע ר' שמערל הגביר. מימין ומשמאל בקוישיקל המהודר היו כמובן ההדסים המשולשים והערבות הטריות.
נראה היה שיותר משאהב ר' שמערל את ארבעת המינים, הוא אהב את המבטים אחוזי ההתפעלות מהסובבים אותו.
כל כך עז היה רצונו לעוד פיסת כבוד, שרק ממכירת העליות צברה קופת בית הכנסת בו התפלל מיליונים. הגבאי דאג בכל פעם לברנש אחר שיעלה את המחיר ור' שמערל בתורו הגדיל שוב את הצעתו. אין כמוהו בתחרויות ובמכירות פומביות. הוא חייב לנצח. מרבה במחיר וקונה.
כשהכריז הגבאי "יעמוד הרב ר' שמערל בן ר' דוב", התמהמה הגביר קמעה, יישר את גבו, ובהליכת טווס, כשהוא מנופח כולו, עלה לתורה.
יותר משהיה גאה לעלות לתורה, הוא היה גאה בדרך לבימה. ר' שמערל היה עובר בהליכתו ובחזרתו בכל מעברי בית הכנסת, תר בעיניו את המתחרים לקניה ונעץ בהם מבטי בוז ולעג. "כולכם קשקשנים, אני איש של מעשים", היה נוהג לומר.
אך כגודל עושרו, כך גדל שברו…
• • •
אי שם בתוך נפשו החלה להתרוצץ הרגשת דכדוך ועצב. כמו משום מקום הספק החל לכרסם בליבו.
"האם כל זה שווה לי? האם אני מרוצה? האם כל זה מספק אותי?", תהה ר' שמערל.
לראשונה בחייו, ערך ר' שמערל חשבון נפש. "הלא חשבתי שבאם אצבור הון ועושר אמצא מנוחה לנפשי, וראה זה פלא ככל שאני מתעשר ורודף הון, נפשי בודדה, עזובה, רעבה וצמאה למשהו אמיתי ונצחי. סיבה באמת טובה לחיות בשבילה. סיפוק אמיתי שימלא את נפשי", הוא שח לסובביו.
ככל שחלפו הימים, הלך וגבר דיכאונו של ר' שמערל הגביר. עד כדי כך שאפילו לקום ממיטתו לא היה מסוגל.
מכוסה עד מעל הראש בשמיכת הפוך, נשאר במיטת השן שלו עד שעות בין הערבים, קול נחירותיו נשמע בארמון כהלומות תופי טם טם, ובכיו מתוך השינה המיס לבב כל שומע. כל בני משפחתו וחבריו עמדו עליו להושיעו ואין מציל ואין מושיע.
חברו הקרוב גילה אמפתיה וייעץ לר' שמערל לסור למעונו של גדול הדור, רבן של כל בני הגולה, הכהן הגדול רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים זי"ע. "שמערל יקירי, למחלה גדולה צריך רופא גדול. לך לגדול הדור ותמצא מזור לנפשך. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. לך ותמצא טוב", אמר.
עיניו של ר' שמערל אורו מניצוץ של תקווה שנדלק בו.
חיש מהר פקד הנגיד להכין את מרכבתו ההדורה בשמונה סוסים רצים וכבר למחרת היה בדרכו לראדין, עיירתו של הכהן הגדול מאחיו.
העגלון צלף בסוסים והדהירם במהירות שיא, הדרך שאמורה הייתה לקחת עשרה ימים הסתיימה תוך חמישה ימים בלבד, ור' שמערל מצא את עצמו בואכה ראדין.
במשך שעות ניסה אלכסיי העגלון לאתר עבור ר' שמערל אכסניה מכובדת, כיאה לבוס הנגיד – אך לשווא. בכל אזור ראדין לא נמצא מלון ואכסניה הראויים לר' שמערל.
בצר לו נאלץ ר' שמערל להעביר את זמנו בעליית הגג של פונדק דרכים בעיירה.
בחדר ששכר היה מיטה, שרפרף קטן ומתלה לתלות בגדים. ר' שמערל, שהיה עייף מהמסע המטלטל והמהיר הניח את ראשו ושקע בתרדמה עמוקה.
בבקר השכים הנגיד ושם את פעמיו לבית הכנסת, שם בירר איך יוכל להיפגש עם מרן החפץ חיים.
אחד מאנשי העיירה נתן לו את הכתובת, אלכסיי פקד על הסוסים לצאת בדהרה ותוך דקות אחדות הגיע ר' שמערל למעונו של גדול הדור.
משנגלה לעיניו הבית הפשוט והעלוב למראה, עצר ר' שמערל את העוברים והשבים, והקשה שוב ושוב "האם זהו אכן ביתו של החפץ חיים?". כולם הנהנו בראשם לאות הן.
ר' שמערל ירד ממרכבתו, נכנס למעונו של גדול הדור והיה אחוז פליאה.
מולו ישב הרב הישיש, הדרת פניו של מלאך, בענוות חן ובפשטות, כשלצידו אחד מהצורבים בראדין מתפלפל עמו בהלכה.
כמביט מהצד, ידע ר' שמערל שהגיע לאיש שמצא את סוד האושר.
ר' שמערל התקרב בלאט, והצורב בראותו איש מגונדר כדרך הגבירים, הסב את תשומת הרב אל האורח שממתין. הרב הזמינו בענוות חן, דרש בשלומו ושאלו מה חפצו.
ר' שמערל ענה בעדינות שאינה אופיינית לטבעו: "מבקש אני לברר ענין בנפשי המטריד את מנוחתי".
"בוא ר' שמערל", הזמינו החפץ חיים. "נשב בבית ונוכל ללבן את שאלתך בכובד ראש".
ר' שמערל נכנס לביתו של מרן החפץ חיים וליבו החסיר פעימה. "מה??? זהו ביתו של גדול הדור זקן העדה??? כזו פשטות??? ואיזו שמחה נסוכה על פניו, איזו שלמות, איזה אור"
לא היה יכול ר' שמערל להתאפק, ועוד בטרם הספיקו להתיישב שאל את מרן החפץ חיים "תורה מפוארת בבית מכוער? מה זו הפשטות הזו, הדלות הזו וההסתפקות במועט שבמועט?"
הביט בו החפץ חיים במבט אבהי וחם: "יאמר נא לי ר' שמערל, והיכן אתם גרים?"
כמו תרנגול הודו פורש נוצות, יישר ר' שמערל גב ובמשנה חשיבות סיפר לרב את כבוד עושרו ורוב קניינו.
ברוב טובו ורחמנותו, נאות החפץ חיים להקשיב למעללי שמערל ונתן לו לסיים את כל התפארותו. משסיים, חייך החפץ חיים חיוך אבאי ושאל אותו: "ר' שמערל היקר, והיכן כבודו גר עכשיו?"
ר' שמערל לא הבין את שאלת הרב.
"במחילה מכבודו, אני עכשיו לא גר. אני מתאכסן בפונדק בפאתי העיירה. פונדק פשוט מאוד מאוד"
שאלו החפץ חיים: "למה בכזה מקום פשוט כבודו מתארח?"
ר' שמערל מיהר להסביר את הזמניות ועל כך שביתו האמיתי כלל אינו דומה. "נו, אני בדרך… זה לא ביתי הקבוע, זו דירת ארעי, מה השאלה בכלל…"
באחת אורו עיניו של הכהן הגדול.
ר' שמערל היקר, גם אני בדירת ארעי. כל מה שאתה רואה כאן זו דירתי הארעית. הפרוזדור שמוליך לטרקלין. דירתי הקבועה מחכה לי בעולם הבא, ואף דירתי הקבועה נמצאת בתוכי, היא נשמתי, חלק אלוק ממעל ממש. כאן אני טורח בערב שבת כדאי שאוכל בשבת, וכל ענייני בעולם זה הוא לאסוף אוצרות ולבחור כאן במקום חומרי ומוגבל בזמן במקום ובפרטים.
לבחור באין סוף, לחיות בשביל אין סוף, להחיות את נשמתי הנצחית ולגרור את הגוף אחריה ולא אותה אחרי הגוף, להחליף עולם כלה ואבד בעולם נצחי – ולכן אני בוחר בהקב"ה, בתורתו, בישראל עמו ובנביאי האמת וצדק.
אני חי הקב"ה, נושם הקב"ה ואין מאושר ממני עלי אדמות.
אני יודע שהקב"ה שהוא כל יכול, שמח בי, מתפאר בי ונאה לו לקדוש פאר מקדושים.
ר' שמערל, תגיד אתה, מה זה ארמון מפואר, יערות לרוב וכל תענוגות העולם הזה, מול אין סוף ברוך הוא וברוך שמו?
תגיד ר' שמערל, מה שווה כל העולם מול פעם אחת אתכפייא בשמירת הלשון, פעם אחת תפילה בכוונה, פעם אחת גמילות חסד והענקת אהבה ליהודי אחר?
• • •
מילותיו של החפץ חיים זי"ע כמו ליטפו את נשמתו הפצועה של ר' שמערל.
נשמתו היא חלק אלוק ממעל.
כן, זו שכל העושר, ההדר, הכבוד והגדלות לא מלאו אותה.
נשמתו של ר' שמערל יש לה טעם טוב, היא הגיע ממקום אין סופי. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. היא רוצה יותר, היא מבינה באין סוף.
היא לא רוצה דירת ארעי, היא רוצה דירת קבע.
ר' שמערל נשק את ידו של החפץ חיים באהבה: "רבי, קבלתי תשובה".
שב ר' שמערל לביתו, מזלו המשיך להאיר לו פנים, אבל הוא כבר ידע מה עיקר ומה טפל. מה ארעי ומה קבע.
עניי העיר הפכו לבני ביתו. הוא הקפיד על תפילה במניין, קביעת עיתים לתורה, ענווה וחמלה לסובבים אותו, ומידות טובות לרוב.
יותר לא הרעיב ר' שמערל את נשמתו, והחיוך תמיד ניכר היה על פניו הקורנות מרוב אושר.
