מצבם של בני ירושלים היה קשה מן הרגיל. הבצורת הכתה במלוא עוזה בירושלים וסביבותיה. לבד מתשלומי השכירות ויוקר המחיה, נאלצו יהודי ירושלים באותן שנים לשלם מיסים, ארנוניות וסתם דמי כופר לגויים שסביבם חדשות לבקרים.
בלית ברירה נשלח שד"ר (שלוחא דרבנן = שליח החכמים) לארצות הגולה כדי לאסוף מעות צדקה למען תושבי ירושלים. היה זה הגאון הצדיק רבי משה שלמה סוזין, שלימים נתמנה כ'ראשון לציון' בירושלים עיר הקודש.
תוך כדי נדודיו הגיע רבי שלמה משה לתוניס, שבאותם ימים הייתה מלאה בחכמים וסופרים. בני העיר כיבדוהו כאשר השיגה ידם, ומדי יום עשה רבי שלמה משה למען תושבי ירושלים בעוברו מבית כנסת אחד לרעהו ומוסר דרשות ושיעורים, מתפלפל עם הלומדים, מחזק את בעלי הבתים, ואוסף מעות כאשר נידבו לו בני העיר ששמחו לתמוך באחיהם, בני ארץ-ישראל.
באחד הלילות הוזמן רבי משה שלמה, ל'ברית יצחק', הלימוד המתקיים בלילה שקודם הברית בבית אחד מתושבי תוניס. שמועה גונבה לאוזניו של הרב סוזין שלמאורע יתכנסו מטובי חכמי וגאוני העיר, והלימוד שם יהיה חוויה תורנית-רוחנית שאין דומה לה.
בשבתו שם, נכנס באמצע הלימוד יהודי לבוש בבגדים מרופטים, ריח היי"ש ששתה לא מכבר נודף ממנו למרחקים, ומראהו מעורר סלידה. להפתעת רבי שלמה משה, קמו כל הנוכחים בחרדת קודש לכבוד ההלך, אולם ההלך פסע בלי להתבלבל לשולחן הכבוד והתיישב בראש השולחן. את נעליו – המלאות בוץ ורפש – הניח על גבי השולחן ושקע בשינה עמוקה.
הרב סוזין נחרד. הזהו כבוד התורה? ליד כל גאוני העיר, ובמעמד לימוד כה נשגב – כך מתנהג האיש?!
ההלך, שלא היה אחר מהגאון הקדוש רבי חי טייב זצ"ל (יום פטירתו טז באייר) – שסיבת התנהגותו בצורה מוזרה כזו היא נושא לסיפור אחר – הרגיש ברוח קודשו במחשבותיו של הרב סוזין, והוא ננער מ"שנתו" ופנה אליו בקושיה חמורה.
הרב סוזין חש שבני מעיו מתהפכים. מול כל חכמי העיר שאלו הרב שאלה שאין לו עליה תשובה.
לאחר מחשבה מאומצת ורבה הצליח הרב סוזין לענות תשובה שהניחה את דעתו של רבי חי טייב. אך לאחר חמש דקות נוספות פנה רבי חי טייב שוב ושאלו קושיה נוספת קשה כברזל.
הפעם, לאחר שלא הצליח הרב סוזין לענות, התנצל שהוא צריך לצאת למספר דקות, בחוץ התחנן לבורא העולם: "אנא, אבא שבשמים, אם אין אתה מגלה לי תשובה לשאלה זו – טול את נשמתי ממני. לא אוכל לעמוד בפני הבושה".
מיד נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, וגילה לו את התירוץ לקושיה. מעודד מן הסייעתא דשמיא פנה הרב סוזין לתוך הבית והשיב בקול צלול את אשר גילה לו אליהו זכור לטוב.
עודו מודה להשי"ת בלבו על שניצל מהבושה, הקשה רבי חי קושיה עזה שהעמידה בצל את קודמותיה…
הרב סוזין רצה לצאת שוב, אולם רבי חי הפטיר לעברו: "את התירוץ לשאלה זו – גם התשבי בעצמו לא יֵדַע"…
ראה הרב שרבי חי טייב בעל רוח הקודש הוא וכל רז לא אניס ליה, התחרט שחשב עליו מחשבות שליליות, ניגש וביקש את מחילתו. לאחר מכן השתוחח וגרף מעט בוץ מנעלי הרב, צרר אותו בפיסת נייר ותלאו כקמיע לשמירה בצווארו…
