כל הסקרים – תמונת חניה ולא תמונת יעד

1. האמרה אולי הכי מפורסמת על סקרים מיוחסת לראש הממשלה המנוח שמעון פרס. ״אפשר להריח אותם״, היה נוהג לומר, ״אבל לא כדאי לשתות״. מאז ועד ימינו אנו פוליטיקאים שנדחקים לקצה בעת ראיון שולפים את הציטוט הלז ומנופפים בו לאות זהירות. חלקם מיישבים איתו את הקושי להסביר מדוע הרוח החיה שהם כה מרבים לדבר עליה לא באה לידי ביטוי במספרים המרצדים על המרקע. האנליסטים שבהם משתמשים בו להדגיש את גודל הפער בין תחזיותיהם האישיות לבין תוצאות האמת. ראשי מפלגות קטנות מזכירים אותו כדי לדרבן את חתך המתלבטים, כשבליבם של אלה מקונן החשש מאימת אחוז החסימה.

אם להודות על האמת, רבים מהם לאורך השנים דייקו, כמו רבים מהם שגם פחות, יותר מפעם אחת. טרם בחירות 2015, למשל, בעוד הסקרים הצביעו על 22 מנדטים לליכוד, התראיינו ח"כים מהמפלגה וטענו שמשהו לא מסתדר להם. השטח שווה הרבה יותר. בשורה התחתונה התברר שהם צדקו וכולנו זוכרים את החגיגות של הליכודניקים בגני התערוכה. מנגד, בבחירות 2013, אפשר היה לראות שהביטחון בקידומת 4, אותו שידרו לא מעט ח"כים ממפלגת השלטון, התמוסס לו ברגע האמת. אווירת ה״ניצחון בכיס״ השאירה רבים מהליכודניקים בבית והתוצאות היו בהתאם. ניתן להמשיך ולהביא דוגמאות נוספות לכאן ולכאן, אבל הנקודה מובנת: הנסיבות מבחירות לבחירות משתנות.

עם זאת, אנשי מקצוע ומפלחי מספרים יודעים שגם אם אמנם ביום הבוחר הסקרים מתגלים כלא מדויקים, יש בידם לשקף מגמות מסוימות והלך רוח ציבורי. לכל הפחות בעת תשאול קהל הבוחרים. מכאן מקור ההסברים על נסיקתם של יו״ר תקווה חדשה גדעון סער ויו״ר ימינה נפתלי בנט. שניהם זוכים בסקרים באופן די מדהים למספרים דו ספרתיים כבר זמן רב. בנט אמנם ירד מקידומת 2 – עליה עמד עד לפני חודש – ל-14 מנדטים, אבל עדיין, יחסית למה שקיבל בשנים האחרונות, מדובר בנתון מאוד משמעותי.

מרחב שיקול דעתנו בשאלה למי לבחור די מצומצם. רובנו לא מצביעים למועמד שמיטיב עמנו כלכלית או כזה שמתחייב לפרק את המונופולים והקרטלים. אפילו לא לזה שמבקש לדאוג ״לאיחוי הקרע בעם״. האקט של שלשול הפתק לקלפי הוא לרוב אקט שנועד להביע הזדהות שבטית, לחוש תחושת שייכות, להרגיש חלק ממחנה מסוים

את הגורמים לעלייתו של סער אפשר כבר לשנן: רצון עז של חלק מאזרחי ישראל לסיים את שלטון נתניהו בכל מחיר, דימוי של אדם שפיו וליבו שוים, היסטוריה של אמירות נגד יו״ר המפלגה גם על חשבון הקידום האישי, כהונה במשרדים ביצועיים כמשרד הפנים ומשרד החינוך, היצמדות למפלגת האם ואי עריקה ל״קדימה״ מנוחתה עדן, התנגדות לתכנית ההתנקות ועוד ועוד.

גם הסיבות ליציבותו היחסית של בנט הפכו לטריוויאליות בשיח: התעסקות אינטנסיבית בענייני קורונה בלבד, חריכת הארץ לאורכה ולרוחבה, נוכחות יום יומית בשטח, אי נפילה למשחקי כן ביבי לא ביבי, דימוי של אישיות רצינית שבאה לעבוד ולתת פתרונות אמיתיים, הצגת תכניות מפורטות לשיקום עסקים שקרסו וכו׳.

עד כאן, לכאורה, הכל טוב ויפה. אפשר לאהוב, אפשר שלא לאהוב. ההיגיון קיים. אבל אם מביטים על המספרים, לא אלה של הסקרים בעונת המלפפונים, אלא על הסקרים האמיתיים, הלא הן תוצאות הבחירות בעשור האחרון – מגלים תמונה חריגה בואכה מוזרה. לא תחושות, לא תזות, לא תאוריות. מספרים. וכדלהלן.

2. בבחירות האחרונות שהתקיימו אך לפני עשרה חודשים קיבל גוש הימין 58 מנדטים. הליכוד – 36. ש״ס – 9. יהדות התורה – 7. ימינה – 6. לעומת זאת, גוש המרכז שמאל בתוספת ליברמן, מה שמכונה ״גוש רק לא ביבי״, הביא יחד 62 מנדטים. כחול לבן – 33. הרשימה המשותפת – 15. העבודה-גשר-מרצ – 7. ישראל ביתנו – 7.

ניקח רגע לצורך הדיון סקר מאמש ונשווה אותו לתוצאות הבחירות השלישיות. עפ״י אותו סקר, פרי עבודתם של מכון פאנלס פוליטיקס, המפה מחולקת כך: הליכוד – 27. סער – 17. ימינה – 14. יש עתיד – 13. הרשימה המשותפת – 10. ש״ס – 8. יהדות התורה – 7. ישראל ביתנו – 7. הישראלים – 5. סמוטריץ׳ – 4. כחול לבן – 4. לפי הנתונים הללו גוש הימין-חרדים כולל סער עומד על 73 (!) מנדטים. גוש המרכז שמאל-ערבים עומד על 47 מנדטים. היות וליברמן נותר יציב מאז מרץ 2020, והיות ורוב הסקרים מצביעים על מגמה דומה, המסקנא היא פשוטה: לפחות 15 מנדטים שהצביעו כחול לבן בבחירות האחרונות חונים כרגע אצל בנט וסער.

פרשנות רווחת תמהר להסביר את המעברים בכך שקהלים נרחבים מחפשים בית בעקבות מחסור מנהיגות במרכז שמאל. שהסיבה שהם קונים שביתה אצל סער נעוצה בעובדה שלפיד מתקשה למשוך קולות. ונכון אמנם שסער מדבר ימנית מובהקת, אבל המאבק בשנתיים האחרונות נע סביב המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. ומכיוון שרבים ממצביעי כחול לבן לשעבר מאמינים לסער ומשוכנעים שלא יישב תחת נתניהו, הם נוטשים את המרכז-שמאל ומוכנים לתת את קולם לאיש ימין.

ההסבר הזה כשלעצמו נכון. ובמידה מסוימת גם משכנע. אבל מבט קצר על המספרים ההיסטוריים במחנה המרכז-שמאל מקשה מאוד על ההנחה שאלו גם יהיו התוצאות הסופיות. במבט עמוק יותר, מגלים שאפילו לא קרוב לכך.

אפשר לאהוב, אפשר שלא לאהוב. ההיגיון קיים. אבל אם מביטים על המספרים, לא אלה של הסקרים בעונת המלפפונים, אלא על הסקרים האמיתיים, הלא הן תוצאות הבחירות בעשור האחרון – מגלים תמונה חריגה בואכה מוזרה

3. נתחיל מבחירות 2009, עת עלה בנימין נתניהו לשלטון לקדנציה שניה. באותן בחירות עמדה ציפי לבני כיו״ר ״קדימה״ וניפקה הישג בדמות 28 מנדטים. ״העבודה״ בראשות אהוד ברק – 13. מרצ – 3. סה״כ – 44 מנדטים.

נתקדם. בחירות 2013. יאיר לפיד מפתיע את כל יושבי האולפנים ומביא נתון מדהים של 19 מנדטים. ״העבודה״ בראשות שלי יחימוביץ׳ – 15. ״התנועה״ בהובלת ציפי לבני – 6. מרצ – 6. סה״כ – 46 מנדטים.

בחירות 2015. יו״ר ״העבודה״ בוז׳י הרצוג מתאחד עם לבני ו״התנועה״ ומביא 24 מנדטים בקרב מול נתניהו. ״יש עתיד״ – 11. מרצ בראשות זהבה גלאון – 5. סה״כ – 40 מנדטים.

הלאה. בחירות 2019 מועד א׳. מפץ פוליטי בדמות ״כחול לבן״ מביא 35 מנדטים. ״העבודה״ בראשות אבי גבאי – 6. מרצ בהובלת תמר זנדברג – 4. סה״כ – 45 מנדטים.

בחירות 2019 מועד ב׳. ״כחול לבן״ – 33. ״העבודה״ בראשות עמיר פרץ – 6. ״המחנה הדמוקרטי״ – 5. סה״כ – 44 מנדטים.

בחירות 2020. ״כחול לבן״ – 33. איחוד ״העבודה-גשר-מרצ״ – 7. סה״כ – 40 מנדטים.

הנה כי כן, המספרים מצביעים על נתון מאוד מאוד פשוט: לקהל המצביעים של מחנה המרכז-שמאל, ללא הרשימה המשותפת, יש בסיס שלא יורד מתחת ל-40 מנדטים. יתפצלו המפלגות, יתאחדו הסיעות, יתחולל דם ואש ותמרות עשן – רצפת הזכוכית ברורה.

עכשיו תיקחו את הסקר מאמש (שכאמור, די דומה לסקרים נוספים שפורסמו בתקופה האחרונה). לפיד מקבל בו 13 מנדטים, חולדאי 5, גנץ 4 וכנ״ל מרצ. אנחנו עומדים על 28 מנדטים בלבד. גם אם נלך צעד נוסף ונצמיד סקרים שנתנו 30, מישהו כאן חושב שאלו יהיו המספרים שירצדו על המסך ב-23 במרץ? היש בתוכנו אדם הסבור באמת שאלו יהיו בסוף תוצאות הבחירות? בהשאלה מטרמינולוגיית שופטי ביהמ״ש העליון, המספרים הללו לוקים בחוסר סבירות קיצוני.

בואו נמשיך הלאה עם ההנחות הבאות:
א. הליכוד לא יורד מתחת ל-30 מנדטים (סיכוי גבוה).
ב. המפלגות החרדיות עם בייס מוצק של לפחות 15 מנדטים.
ג. לליברמן יש 6 מנדטים באנקר שכולל גרעין קשה של יוצאי בריה״מ.
ד. הרשימה המשותפת לא תיפול מתחת ל-12 מנדטים (הגיוני ביותר).

חישוב פשוט מלמד (40 + 30 + 15 + 12 + 6 = 103) שלסער ובנט יש במקרה הטוב 17 מנדטים להתחלק בהם. וזה עוד בלי שהכללנו את סמוטריץ׳ ופלגים חרד״ליים נוספים ובלי שדיברנו על המאני טיים שבו נתניהו פוצח בגעוואלד המוני. כרגע הסקרים נותנים 16 לסער ו-14 לבנט. כלומר, 30 (!). זה נראה כמו משהו חריג מאוד שלא לומר תלוש מהמציאות.

בניתוח שלי, בשביל שסער או בנט ישמרו על ההישג הנוכחי שלהם בסקרים הם מוכרחים לנגוס חתיכה משמעותית מתוך הליכוד. זה המבחן האמיתי. אם ישימו את כל יהבם על המרכז שמאל – קרוב לוודאי שתקוותיהם יתנפצו.

4. יבוא הטוען ויטען, שוב: אנחנו לא מדברים כאן על תבניות של ״ימין שמאל״. החלוקה הנכונה באקלים העכשווי היא ״כן ביבי, לא ביבי״. סער נתפס כאיום על נתניהו? יזכה למנדטים מהגוש הנגדי. בנט עשוי לעזוב את בלוק נתניהו? יקבל גם בוחרים שבאופן מסורתי הצביעו למפלגות שלא הגדירו את עצמן ״ימין״. הטענה הזו, לטעמי לפחות, מפספסת את שורש האירוע המרכזי שנקרא בחירות.

בניגוד למה שרבים חושבים, ועד כמה שזה אולי נשמע מפתיע, מרחב שיקול דעתנו בשאלה למי לבחור די מצומצם. רובנו לא מצביעים למועמד שמיטיב עמנו כלכלית או כזה שמתחייב לפרק את המונופולים והקרטלים. אפילו לא לזה שמבקש לדאוג ״לאיחוי הקרע בעם״. האקט של שלשול הפתק לקלפי הוא לרוב אקט שנועד להביע הזדהות שבטית, לחוש תחושת שייכות, להרגיש חלק ממחנה מסוים. אנחנו מדברים באירוע סוציולוגי פר אקסלנס. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. משום כך איש ימין יצביע לימין, ואיש מרכז-שמאל יצביע למפלגות המרכז-שמאל. אדם חרדי יצביע לחרדים ובן המגזר הערבי יעדיף לרוב להצביע למישהו שנראה כמותו (אם כי זה ספציפית שווה טור בפני עצמו).

זאת הסיבה לדעתי שכשוך כל ה״אסטרטגיות״, תושבי הרצליה והוד השרון (כמשל כמובן), שדור אחר דור מצביעים למפלגות מרכז-שמאל, ייצאו מהחניה הזמנית אצל סער. קשה מאוד לראות בוחרים שבאו מבית בו ההורים בוגרי ״העבודה״ ו״קדימה״ וסבא נרשם כתומך נלהב של מפא״י – נותנים את קולם לאיש ימין מובהק. בל נשכח שברגע ש״רק״ חמשה מנדטים ינטשו את יו״ר תקווה חדשה, ההילה סביבו תפחת ובעקבות כך גם תתמתן המוטיבציה של בוחרים נוספים המתרכזים סביבו לעת עתה (שכן עילת קיומו המרכזית, לפחות בתפיסה הציבורית, היא ״רק לא ביבי״).

לקראת הבחירות המסרים יתחדדו. לפיד, חולדאי או כל צלע אחר במחנה יהדהדו את מאוויי הסיפוח של סער, יעלו על נס את ערכיו השמרניים וידגישו שבשם ה״רק לא ביבי״ הממשלה הבאה שתוקם תערער את הליברליות. ככל שיתקרב המועד, גם ראשו של בנט יעלה על המוקד. יסבירו כמה הוא מסוכן, יזכירו את היחס שלו ושל שקד למסתננים, יגוללו את תכניותיו למערכת המשפט. בסופו של יום, הפריטה הקולקטיבית על נימי הרגש תעשה את העבודה ואנשים יחזרו לתבניותיהם המקוריות.

נכון אמנם שהקורונה ונזקיה עשויים לנפק הפתעה. בימים טרופים אלה, כשעצמאים רבים איבדו את מטה לחמם, מוטב להיזהר ולהימנע מסימני קריאה. אבל בחישובי הסיכוי-סיכון, בתמונה הגדולה, סביר יותר להניח שביום הבוחר, ברגע האמת, בשעת הנעילה, כשהאווירה מתוחה והלחץ מורגש בכל פינה – רובם יילכו עם נטיית לבם. בלי הצבעות אסטרטגיות ובלי החלטות טקטיות. כפי שכבר סיכם הסופר והמחזאי אפרים קישון ז״ל את אירוע הבחירות: ״ישראל היא מדינה חופשית, שבה כל אחד חופשי להצביע למפלגה של אבא שלו״..