החורף כבר כמעט כאן, חלקנו כבר ממתינים לו בקוצר רוח, חלקנו עדיין לא רוצים שיבוא.
לאיזה צד אני שייכת? בעבר הייתי אומרת בביטחון מלא: "מחכה לו בחוסר סבלנות". לאחר הפורים, כשהאביב החל לנשוב בעורפנו, הייתי נפרדת ממנו בעצב, מחכה כבר להיפגש עמו שוב שנה הבאה.
אך ימים עברו והנסיבות השתנו, אם זה ילדים קטנים, מקום מגורים, והחורף לא תמיד נחמד כבתחילה – אך עדיין נשארה בליבי פינה חמה לחורף הקפוא והקר. כמה שניסיתי לחפש את ההיגיון באהבת הסגריריות הזאת, לא מצאתי לה פתרון. אני פשוט אוהבת את החורף.
לכל אדם יש את הדברים הטבועים בו, בלי יכולת להבין אותם או להסביר אותם. דברים שאולי עברו אלינו בגנים ונולדנו איתם, או שפשוט תכונות שטבע בנו הקב"ה מסיבותיו הוא.
אצל אחד זו תשוקה בלתי מוסברת לגלידה, בעוד שהשני יעקם את אפו ולא יבין את גודל העניין, האחד יעדיף תמיד את הבגדים הססגוניים והצבעוניים בעוד רעהו יעדיף את הכהה והכבד יותר.
"כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות". ככמות האנשים בעולם, כך כמות הדעות והעדפות, אין אדם שדומה לחלוטין לחברו בתכונותיו ודעותיו. אמנם יש הרבה דמיון ודברים משותפים, אבל אין שניים שהם יהיו לגמרי אותו דבר.
מה שכן, על מנת לחיות בשלום עם יתר דרי העולם, אנחנו נדרשים לעבודה פנימית שלנו, לכבד את רצונותיו של השני, להבין שלא תמיד מהווינו הם אלה שקובעים כאן.
תינוק קטן שנולד לעולם, מבחינתו הוא האחד והיחיד כאן, העולם צריך לעמוד דום לרצונותיו ודרישותיו, צרכיהם של אחרים כאין וכאפס בעיניו.
גדל לו הילדון ומתחיל ללמוד את שפת העולם, אי אפשר שרק רצונותיו יכתיבו כאן את המהלכים, יש כאן בני אדם כמוני שגם אותם צריך לכבד ולהתחשב.
ככל שגדלים יותר – כך מבינים את מורכבות החיים, אך גם גדלים הכלים שלנו להכיל אותם. וכמובן הכוחות מגיעים ביחד איתם.
בתקופה המאתגרת הזאת, מצאנו הרבה כוחות שחבויים בנו ולא ידענו שקיימים או שפשוט לא חשבנו שיש בהם צורך. הם פשוט חיכו שם לשעת חירום הזאת, וכשהיא הגיעה הם פשוט התפרצו להם החוצה.
אני חושבת שאין אחד שלא גילה על עצמו דבר מה בתקופה הזאת, שאלמלא קרתה – לא היינו יודעים עליו. אלו למעשה הסוכריות הקטנות שזורה לנו הקב"ה בדרך, אמנם הגלולה היא לא טעימה ומרה, אך לאחר שלוקחים אחריה משהו טעים ומתוק, כבר לא חשים בטעם שלה. בתקווה שהמתיקות הזאת תמשך אתנו הלאה.
