אלכסיי נבלני הפך מזמן לסמל ההתנגדות הבלתי מתפשרת למשטרו של וולדימיר פוטין ברוסיה. לא עוד מפלגת בובות של הקרמלין, שמשחקת תפקיד של אופוזיציה צייתנית בתמורה ל"הקצאה נדיבה" של קומץ מקומות בפרלמנט לצד מפלגת השלטון שתופסת 75% מהם. התנועה של נבלני נועדה מלכתחילה לשינוי המשטר, פתיחתו לדמוקרטיזציה, והכי חשוב: חקירה יסודית של השחיתות שלו הבלתי ניתנת לתיאור. כמובן, היחס של השלטון לנבלני ותומכיו היה בהתאם.
האשמות הופרחו, תיקים פליליים נתפרו, משרדים נסגרו וציוד רב הוחרם, שלא לדבר על מסע הכפשה בלתי פוסק של המשטר שהציג את נבלני ותומכיו כבוגדים, הפועלים לקידום אינטרסים של מעצמות המערב ותו לא. למרות הכול, נבלני היה ונשאר יריב עיקש, שהצליח פעם אחר פעם לחשוף את העלית השלטת במערומיה על-ידי חשיפה של מעשי שחיתות בפרטי פרטים, קטנים כגדולים. כמובן, ברוב המקרים לא נפתחו חקירות ואף אחד לא נענש, אך מיליוני הצפיות בתחקיריו של נבלני לא יכלו שלא להדאיג את המשטר. מרגע עלייתו לשלטון פעל פוטין ללא לאות במטרה להפוך לשליט בלתי מעורער, ללא אופוזיציה כלשהי. והנה בא הצעיר הזה ומציג לציבור הרחב מכרזים מזויפים, העלמה של הכנסות מנפט וגז בדרך לאוצר המדינה, ארמונות ויאכטות בבעלות "פקידי ממשל צנועים", בקיצור, את כל מה שערוצי תקשורת מיינסטרימיים ברוסיה למדו להסתיר מזמן.
אלכסיי נבלני פשוט הטיל את עצמו על מזבח המאבק בפוטין, בדומה למעשה שמשון של "תמות נפשי עם פלישתים", אך האם יצליח בכך להרעיד, ולו מעט את חומות הקרמלין?
לבסוף, באוגוסט 2020 נבלני הורעל בדרכו חזרה למוסקבה אחרי תחקיר נוסף שלו בעיר טומסק, במזרח רוסיה. בעיניי אין סיבה לפקפק בעיקרי גרסתו של נבלני הנתמכת על-ידי חקירה של גורמי רפואה וביטחון גרמניים ומערביים נוספים. די להתרשם מתגובות מבולבלות וסותרות את עצמן של הקרמלין ותומכיו, שעד היום לא הצליחו להעמיד גרסה רציפה והגיונית של מה שאירע. הטענה הרווחת ש"אילו רצה השלטון הרוסי להרעיל את נבלני – הוא לא היה שורד את ההרעלה" הינה מגוכחת וצינית, היות ובפועל הוא ניצל באופן מופלא כמעט, כתוצאה משרשרת אקראית של מקרים. ראשית, ההחלטה הלא מובנת מאליה של קברניט הטיסה לנחות בעיר אומסק באמצע הדרך, כי נוסע חש ברע. אילולא ההחלטה, נבלני לא היה מגיע חי למוסקבה. שנית, התושייה של צוות אמבולנס ומחלקת טיפול נמרץ בעיר אומסק, שכמעט באופן אינטואיטיבי בחרו להזריק לו מנה הגונה של אטרופין. בנוסף לכל, תוך כדי נחיתת חירום ומאמצי הצלה על הקרקע, הגיעה התראה שהתבררה כשקרית על מלכוד של שדה התעופה באומסק – בכוונה ברורה לפגוע במאמצי ההצלה ולוודא שנבלני לא ישרוד. שוב, למזלו הרופאים התעלמו מפינוי חירום של השדה והמשיכו במלאכתם.
לבסוף, גם מעצמות המערב, ובראש ובראשונה גרמניה, תרמו להצלתו כשהפעילו לחץ רב על מוסקבה בדרישה לאפשר העברתו של נבלני במצב תרדמת להמשך טיפול מחוץ לגובולתיה של רוסיה. כך, היריב הנצחי של פוטין מצא את עצמו בבית חולים גרמני, שם השלים את תהליך ההתאוששות והשיקום.
נשאלת השאלה: מדוע אחרי כל זה נבלני חזר לאחרונה לרוסיה, רק כדי להיעצר בשדה התעופה ולהישפט לתקופת מאסר נוספת באשמה מופרכת לחלוטין? אינני מאמין להשערות קונספירטיביות שמישהו במוסקבה גרם לו להאמין שהשלטון ינהג בו בסלבנות. נבלני צבר ניסיון רב מדי מול משטרו של וולדימיר פוטין כדי להאמין להבטחה כזו של גורם כלשהו. בעיניי, אלכסיי נבלני פשוט הטיל את עצמו על מזבח המאבק בפוטין, בדומה למעשה שמשון של "תמות נפשי עם פלישתים", אך האם יצליח בכך להרעיד, ולו מעט את חומות הקרמלין?
התשובה לשאלה זו הינה מורכבת. מצד אחד, הסתערות נואשת זו נראית כמעשה מופקר ולא הגיוני. נתחיל מזה שבאופן אובייקטיבי, במחנה של נבלני אין לו תחליף. אין עוד מנהיג בעל שיעור קומה שכזה. במשך כעשור מי שהתחיל כבלוגר אלמוני הלך והתפתח בכל היבט: אינטלקטואלי, פוליטי, ניהולי, קצרה היריעה מלהכיל את הרשימה המלאה. כלומר, אם מאסרו יתארך – ובקרמלין כבר עובדים על זה, או אם ימות בכלא, לא נראה שאחד מסגניו יוכל להיכנס לנעליו. בנוסף, הוא בסך הכול היה יכול להמתין בגרמניה מספר חודשים נוספים: בחודשים החמים יותר של השנה הרבה יותר קל להוציא רבבות אזרחים לצעדות מחאה, ואולי גם הפנדמיה הייתה נחלשת ויורדת מסדר היום, תודות לחיסון הרוסי SPUTNIK, שבדיוק הוכח כיעיל דווקא.
לא יתכן, שנבלני ויועציו לא חשבו על כל זה. ועדיין, הוא חזר, נעצר, נשפט במשפט לא משפט ונכלא.
ככל הנראה, עלינו פשוט להאמין לנימוקיו של נבלני עצמו, שאמר בפשטות: בחיים לא ברחתי מרוסיה, הוטסתי לגרמניה בתרדמת. כעת התאוששתי לחלוטין, ואין שום מניעה שאחזור ואמשיך להיאבק. ככה פשוט. הוא איננו המהפכן הראשון בהיסטוריה שמוכן לסכן את חייו תוך כדי מתן דוגמה אישית של מה זה הקרבה במאבק על עתיד המולדת. בניגוד לפוטין, נבלני בהחלט מאמין ביכולת של בני עמו לבחור שלטון יעיל וישר, להנהיג ולנהל את המדינה. מבחינתו כל התמהמהות בגרמניה הייתה בגדר הבגידה בציבור הזה.
כליאתו הוציאה לרחובות מעל מאה אלף איש ברחבי המדינה במשך שני סופי שבוע, בקור חודר עצמות, תחת מכות חסרות רחמים של שוטרים לפיזור מהומות. כצפוי, חוץ מעצם העובדה שמדובר בפעולת מחאה חסרת תקדים בעשור האחרון לפחות, הדבר לא הואיל כלל. מארגני המחאה אף נאלצו לדחות את המשכה לחודשים החמים יותר, וציינו שישתדלו להתמקד בבחירות ל-Duma (הפרלמנט) בסתיו כמועד להתגברותה, ונבלני יישאר בינתיים מאחורי סורג ובריח, עם איום מתמיד על חייו.
יחד עם זאת, ניתן לזקוף לזכותו של נבלני מספר הישגים משמעותיים. ראשית, הוא מיצב את עצמו סופית כאלטרנטיבה היחידה למשטר פוטין. המפה הפוליטית של רוסיה מתחלקת כרגע בבירור לשניים: תומכי נבלני מול תומכי פוטין, כאשר רוב המפלגות הוותיקות של "אופוזיציה" התייצבו לצד השליט, כשחלק ממנהיגיהם תוקפים את נבלני על היותו "ליברל פרו-מערבי", ואחרים על היותו "לאומן קיצוני" – האשמות סותרות משהו, כמו כל התעמולה של הקרמלין בשנים האחרונות.
המחאה נעלמה זמנית מהרחובות, אך גחליה לא נכבים מתחת לפני השטח, או ליתר הדיוק – באינטרנט. הו, האינטרנט, "אויב היציבות" ברוסיה של פוטין. ככל שהמשטר הצליח להשתלט על ערוצי תקשורת קלאסיים, כך הוא נשאר חסר אונים באינטרנט עד לעצם היום הזה. יוטיוב, טלגרם, רשתות חברתיות – עיני המשטר יכולות רק לבהות בבהלה בדור הצעיר ששואב וחולק שם מידע, לומד להיות ביקורתי, לומד שמדינה יכולה להתנהל ולהיראות האחרת. ב-DUMA כל הזמן מעלים רעיונות על הגבלה וניתוק, אך לא נראה שהם מספיקים אחר קצב התפתחות הטכנולוגיה.
חשוב להבין, שמצבה הכלכלי של רוסיה הינו גרוע, ושום שיפור לא נראה באופק. מעניין, האם לא חלם וולדימיר פוטין לאחרונה על שבע פרות רזות שבולעות שבע פרות שמנות? בשנת 2020 הייתה רוסיה הראשונה בעולם במדד המאוד לא מחמיא של קצב ההתרוששות של אזרחיה. השקעות זרות הולכות ונעלמות, סכומי עתק מוברחים מרוסיה, ואין לפוטין כלים לבלום באמת את התופעה, כי מדובר במאפיניים בסיסיים של משטר שהוא בנה במו ידיו – חופש מוחלט לבזוז את אוצרות המדינה בתמורה לנאמנות מוחלטת לשליט. הסנקציות של מערב חונקות אף הן את המשק הרוסי. זאת, כאשר מחיר מקורות האנרגיה (נפט, גז) הולך ויורד עם השנים, ועמו ההכנסות של רוסיה. גרוע מכך, במוסקבה נזכרו פתאום, שמקורות הנוכחיים של אוצרות טבע הולכים ומתדלדלים, ויש לפתח מקורות חלופיים. אך אבוי, פיתוח של שדה נפט באדמה הקפואה והקשה של רוסיה הוא מורכב ויקר בהרבה מפיתוח מקביל בערב הסעודית, למשל. המצב חמור עד כדי כך, שישנן הערכות אמינות שבתוך עשור רוסיה לא תהיה מסוגלת לייצא נפט כלל. ומעל כל הצרות הללו מרחפת חרב דמוקלס של פיתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ירוקים במדינות המתקדמות.
מצבה הכלכלי של רוסיה הינו גרוע, ושום שיפור לא נראה באופק. מעניין, האם לא חלם וולדימיר פוטין לאחרונה על שבע פרות רזות שבולעות שבע פרות שמנות?
פוטין כבר התמודד עם ירידה מסוימת בפופולאריות של משטרו לפני כעשור. אז הדבר נגמר בהשתלטות על חצי האי קרים וסיפוחו. הדבר גרם לרוב רובו של הציבור הרוסי להתלכד סביב המשטר, אל מול לחץ המערב להחזיר את חצי האי לאוקראינה. אך השפעת המהלך הולכת ונחלשת לצד כל הבעיות הכלכליות. כעת, עקב היחלשות הפופולאריות שלו אפילו בסקרים רשמיים (!), פוטין הופך להיות תלוי יותר ויותר ב-siloviki – העלית הביטחונית המסועפת של רוסיה. הבעיה היא ש-siloviki אינם מבינים ואינם רוצים להבין בכלכלה. כולנו שמענו על KGB האימתני הסובייטי, אך יש לזכור, שקברניטי ברית המועצות מעולם לא אפשרו לכלב השמירה של המשטר להשפיע באמת על החלטותיו הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ. כעת, השירותים שירשו את ק.ג.ב. שולטים למעשה במדינה, אך מעולם לא הוכשרו לנהל אותה.
כשמבינים את כל הנסיבות הללו, המהלך של נבלני יכול להיראות כאובדני מבחינתו האישית, אך בהחלט מסוגל להשפיע על התפתחות הדברים ברוסיה בטווח הבינוני והרחוק. חי או מת, הוא יישאר סמל למאבק במשטרו של פוטין, וככל שהמצב החברתי – כלכלי במדינה יחמיר, דוגמתו תתן השראה ליותר ויותר אזרחים. ברוסיה כמו ברוסיה, לא באמת ניתן לחזות מתי משטר זה או אחר יתפרק, אך ניתן להסיק שכרגע המשטר הנוכחי נמצא במבוי סתום, ואמצעים שלו להמשך חיזוק הלגיטימציה של עצמו הולכים ומתמעטים.
—
הכותב הוא מומחה לרוסיה והמרחב הפוסט-סובייטי, עמית מחקר במכללת נאט"ו לביטחון, רומא (איטליה)
