שוב אנחנו אחרי תקופת הסגר והפעם שני במספר, מנסים להתאושש. מלקקים את הפצעים שהצטברו במהלך הזמן, מנסים לחזור לשגרה שפויה עד כמה שאפשר, קצת מרווח נשימה בתוך התקופה הבלתי נודעת הזאת.
השבוע התחיל שעון החורף, התחלה חדשה. זמנים אחרים.
זמן שבו החושך מרובה על האור, חוזרים מהעבודה, אוכלים ארוחת צהריים, מתארגנים, ואופס, חושך בחוץ. בשבוע שהיה, השבוע האחרון בשעון קיץ ישבתי בגינה מביטה בילדים ששיחקו להם להנאתם מלאי מרץ, ומשום מה זה לא התאים לי לצבע השמים שהלכו ונעשו כהים יותר. הצצה חטופה בשעון גילתה שהשעה 18:00. בימי הסגר- ממש אמצע היום. בימים רגילים, זמן שמתחילים לאסוף את המשחקים ולהתכונן להתארגנות לשינה.
גם החברה שעמדה לידי די התפעלה מהשעה המוקדמת לכאורה ומהשמיים המתקדרים בהתאמה. "חכי" אמרתי לה "עכשיו זה עוד בסדר, משבוע הבא שעון חורף כבר בשעה 16:30, 17:00 יהיה חשוך".
שתינו ישבנו וניסינו להבין איך חיינו יראו מעתה, איך נוכל להעסיק את הילדים כשכבר חושך בחוץ, איך לא נירדם להם באמצע היום, איך היום שלנו ייהפך פתאום לקצר כל כך.
"זה לא שזו פעם ראשונה שזה קורה" נצנצה בי לפתע התובנה, "אבל איך פשוט שכחנו, איך אנחנו מספיקים כל פעם לשכוח ואחר כך צריכים להיזכר מחדש".
גם בתקופה החשוכה לכאורה שלנו עתה, זמן שדברים נסתרים מרובים בו על הנגלים, חוסר ודאות ובלבול, זמן של ניסיון. ניסיון לא פשוט בכלל, כל טלפון ממספר לא ידוע, כבר חושדים בו שהוא ממשרד הבריאות, כל שיעול קטן, חום לא מוסבר מעלה תהיות וחששות.
לאורך השנים עמדנו בגבורה בניסיונות לא קלים, עברנו זמנים שונים ומשונים. גם הזמן הזה, למרות היותו חדש ובלתי צפוי גם הוא בעזרת ה' עתיד לעבור מן העולם.
ואז, עוד שנה או שנתיים, נשב יחד עם משפחתנו בצוותא, נעלה זיכרונות מן העבר הרחוק, נסתכל בתמונות מהחגים האחרונים ולא נאמין למה שרואות עינינו. "מה, כך היינו כל היום עם מסכות, ולא יצאנו בכלל מהבית" איך אפשר לעלות על הדעת דבר שכזה.
כך זה טבע האדם, השכחה היא מתנה מאת ה', אבל על מנת שנצליח להיזכר שוב, לא על מנת לשכוח. הקושי בעזרת ה' יעבור והסתיים, אך את מה שהוא בא ללמד ולחזק אותנו צריכים לזכור ולקחת אתנו הלאה.
