"והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (פ"ג פ"ב)
במחזה האלוקי שראה משה רבינו הוא רואה שיח בוער באש, ואינו מתכלה, מהו הייחוד במחזה זה? מה ראה משה שהיה חייב לגשת ולראות את המראה הגדול? ובפסוק שאחריו מה כתוב? מדוע לא יבער הסנה? זה מה שמשה ראה! שהסנה אינו בוער, ועתה לא מובן בכלל, שבתחילה אומרת לנו התורה שהסנה בוער ורק איננו אוכל, ובהתקרב משה אל המקום הוא רואה שהסנה לא בוער כלל.
אלא מבארים בזה שהמחזה הגדול שראה מסמל בעצם את גדולת האיש היהודי, לעיתים הוא בוער באש התאווה, והיא מאיימת לכלותו, אך לאמיתו של דבר הסנה איננו אוכל, נשמתו של היהודי נשארת איתנה וקשורה לכור מחצבתה, ואין בה שליטה של האש של היצה"ר, כי בשורש, עם ישראל מחובר, בשורש הם רוצים טוב ורק טוב, וגם אם נראה לעיתים שהם רחוקים ולא מחוברים, הרי הסנה איננו אוכל, וזה מה שמשה רבינו רואה במחזה הגדול בסנה, ובהתקרב משה אל הסנה המנהיג אינו רואה שריפה כלל, משה רבינו שהוא נפש הכוללת את כל כלל ישראל רואה את הנפשות, הוא מבין בנשמות, ושם לא יבער הסנה, אין לאש אחיזה כלל, שם כולם מחוברים לשורש.
לעיתים אנו נפגשים עם ילדים ונערים, כמו גם אנשים מתבגרים ובוגרים, שנראה שהם "תלושים" לחלוטין, אך האמת שאין הדבר כן, וכמו הטיפה אחר טיפה שמחלחלת ועושה חור באבן, כך גם ביצורי אנוש, כולם מחוברים בשורש, רק צריך להוריד את הקליפות העוטפות, לבטל את האש החיצונית העוצרת בעדו מלהגיע אל הפנימיות, ולתת לטיפות המים על נפש עייפה להיכנס פנימה, בפנימיות הלב, ושם הכל טהור.
כך כותב האדמו"ר בעל הנתיבות שלום בספרו נתיבי חינוך בפרק ד' בלשונו הזהב על הדברים שעל המחנך לדעת כי הנפש שנמסרה לטיפולו וחינוכו היא חלק אלוק'ה ממעל, וכל כמה שהיא בשפל המצב מוכתמת בפגמים ובמידות רעות, הרי זה רק בבחינת ענן וערפל סביביו, וכמאמר הס"ק מלכוביץ זי"ע שיהודי אפילו נפל הרבה ממדרגתו ושקוע בטיט היון, אין להתייאש ממנו, שהרי הוא כמו אבן טובה ויהלום שנפל לבוץ, שצריך רק להרימו ולרחוץ אותו מהבוץ שנדבק בו, ומיד יתחיל אורו לנצנץ,
וכך ממשיך הנתיבות שלום וכותב: המחנך מחוייב להכיר ולידע, שתפקידו הוא כאותו מלטש יהלומים, אשר לפעמים נמסר לידו יהלום שקשה מאוד לעיבוד, ומי שאינו מומחה משליכו מתוך המחשבה שאי אפשר לעשות מזה כלום, אבל המומחה יודע להוציא אפילו מזאת האבן הגולמית יהלום טוב ויפה, שיהיה מתאים לשבצו בכתר המלך.
כל תלמיד, כל ילד וכל אדם הוא כיהלום, והוא אינו יכול להתכלות, כי נפש היהודי מקור מחצבתה קודש, וגם אם הסנה בוער, הסנה איננו אוכל.
כוחה ומסירות נפשה של הנשמה היהודית בכל הדורות היוו מקור השראה לעם ישראל, והוכיחו שוב ושוב על הקשר האיתן של עם ישראל להקב"ה שאינו ניתן לנתקו.
וכך מסופר בספר "עדות": בצריף שלנו, צריף לתפילה באחד מימי חול המועד תש"ה. באמצע התפילה פרצו הגרמנים לצריף, והתחילו להכות בנו ללא הבחנה, בסוף הם קראו לאחראי על הצריף גוז'ף גרונימאן ונתנו לו מכות רצח, מר גרונימאן לא היה דתי, בצהריים נקרא אבא אל מר גרונימאן זה, ואני שפחדתי שמר גרונימאן יפגע באבא נלוויתי אליו, אך הופתעתי, מר עמנואל אמר האחראי, "אתה רואה את החבלות שקיבלתי? הכל בגלל מנין התפילה שאתה מארגן, אבל אני מבקש ממך, אל תבטל את המניין, עבור התפילה שלך אני מוכן להמשיך ולקבל מכות". הסנה בוער אבל נשמתו של אדם אינה מתעכלת, היא חיה וקיימת לעד ובכל מצב.
הכותב הוא המנהל החינוכי של פנימיית קרית הילד בירושלים.
