בשבת הקרובה, כ"ה בחשוון, יציינו 8 שנים לפיגוע והטבח הנורא בביהכ"נ 'בני תורה' שבשכונת הר נוף בירושלים. אין אדם שלא זוכר את אותו בוקר הקשה בו נרצחו 6 אנשים, 5 מתפללים ושוטר שהתעמת עם המחבלים. היה זה יום קשה ליהדות כולה בארץ ובעולם, לתושבי הר נוף בפרט, ולמשפחות היקרות שאיבדו את אביהם שנרצחו על קידוש ה' בזמן התפילה בפרט.
דובי ויסנשטרן, מנכ"ל זק"א שהיה הראשון מבין מתנדבי זק"א שהגיעו למקום, משחזר לראשונה את אותו בוקר: "אותו בוקר כבכל יום אני מארגן את הילדים לקחת אותם לחיידר ולביה"ס. בסביבות השעה 07:10 בערך אני שומע במירס של זק"א דיווח על יריות בשכונת הר נוף, תיכף פרטים ונא לשמור על משמעת קשר. אני יורד במעלית עם הבן שלי איתמר לחניון להיכנס לרכב ובליבי אמרתי נו, אולי סכסוך עם ירי. אני יוצא מהחניון ושוב פריצה במירס, יריות בתוך בית כנסת ברחוב אגסי. מי שיכול שיתקדם. אני גר בגבעת שאול הסמוכה מאד לשכונת הר נוף, ואני אומר לבן שלי, איתמר יש לצערי אירוע, תצטרך לנסוע באוטובוס.
"ברשותי היה אמבולנס של זק"א, הפעלתי סירנה ונסעתי למקום האירוע. בדרך אני רואה כוחות הצלה וביטחון נעים לכיוון השכונה. בכניסה לרחוב אגסי, עומד אופנוע יס"מ עם 2 רוכבים כשהם מחפשים את המקום, אמרתי להם תעלו, הם עלו על הרכב מבחוץ עם נשקים שלופים, ואני דוהר למקום. הגעתי ראשון כאיש זק"א ואני רואה 2 אנשי כוחות הבטחון עם נשקים שלופים לעבר 2 אנשים, שיתבררו לאחר מכן שהיו אלו המחבלים. אני עומד במדרגות לפני ביהכ"נ ומהגגות יורדים כוחות מיוחדים של המשטרה עם נשקים וקוראים לכולם: "זה משטרה, זה משטרה". נציין, כי הדיווח כל העת היה שהמחבלים טרם חוסלו ויתכן שיש עדיין מחבלים בשטח. הם רצו לטהר את המקום ממחבלים נוספים.
"החדר של הרב היה נעול והם פרצו תוך שניות את החדר לוודא שאין מפגעים נוספים במקום. במדרגות לפני הכניסה ועד תוך בית הכנסת היה שובל של דם, דם של הקדושים. תפסתי את המירס והכרזתי: "כל מי שיכול לבוא, שיתקדם". במקביל הזעקתי צוות נוסף להביא כמה שיותר ציוד למקום. לאט לאט אני מתקדם לעבר הכניסה למקום התפילה, ואני שומע את הפראמדיק של מד"א צועק: "יש דופק, יש דופק". לא יודע מאיפה היו לי הכוחות באותו רגע, אולם דחפתי את כל הספסלים מהכניסה כדי שיוכלו להכניס אלונקה ולפנות אותו לביה"ח. מאוחר יותר נודע לי שזה הפצוע הקשה ששכב הרבה זמן בביה"ח.
"נשארתי לבד בתוך ביהכ"נ" הוא משחזר בעצב "ועולמי חרב עליי, אני מביט ימינה ושמאלה, נהרות של דם מסביבי. לרגע זה החזיר אותי אחורה לפיגוע בישיבת 'מרכז הרב'. גם שם אנשים נרצחו כשישבו ולמדו תורה, ליד ארונות עם ספרי קודש וכאן בביהכ"נ אנשים עטורים בטלית ותפילין שנעקדו על קידוש ה'. קדושי עליון. יצאתי החוצה כשדמעות בעיניי, כדי לתת לאנשי המז"פ לעשות את מלאכתם. לאחר כשעתיים, נכנסנו עשרות מתנדבי זק"א למקום והתחלנו במלאכת הקודש -חסד של אמת, כפשוטו. אני זוכר שפרסנו ניילון אטום מבחוץ, כדי שאנשים במרפסות לא יזהו ולא יראו את מה שראינו אנחנו אנשי זק"א.
"אני עומד בצד ותוהה לעצמי בשקט עם הרבה דמעות, אלו שנרצחו – נעקדו על קידוש ה', אולם אני לא יכול להכיל שכאן מטרים ספורים מסביבי יש ילדים יתומים, יש אלמנות שעדיין לא יודעים מה קרה ליקיריהם, זה שבר אותי. בסביבות השעה 13:00, סיימנו את מלאכת הקודש. אני עזבתי קצת קודם לכן, כי הייתי חייב לחזור למשרד. את האמבולנס השארתי בזירה, שיותר מאוחר התברר כי היה מלא עד אפס מקום בשקיות של ממצאים. החלטתי לחזור ברגל, כל הדרך חשבתי על אותו יום, על המראות ובעיקר על המשפחות שאיבדו את יקיריהם שהיו באמצע התפילה. חזרתי הביתה, ילדיי לא שאלו אותי, אבא תספר לנו. הם יודעים שלא יקבלו תשובות על זה. מה שהם שמעו מאחרים על הפיגוע הנורא שמעו. כן, חיבקתי את ילדיי חזק. אותם הילדים היתומים הטריים, לא יזכו עוד לחיבוק ונשיקה מאבא. בשעות שלאחר מכן נערכנו ללוויות, כמובן שהיינו בקשר כל העת עם רב ביהכ"נ הגאון הרב רובין ועם גבאי ביהכ"נ ר' מוטי אודרברג בכל ההתארגנות.
"מאז הפיגוע קשה לי לעבור ברחוב הזה, אולי פעם אחת הייתי באולם של ביהכ"נ וגם זה למספר דקות. זה מחזיר אותי אחורה לכל הפרטים. כמובן שאחרי האירוע היו לנו בזק"א ערבי דיבוב, שם שפכנו את כל מה שהיה בליבנו. אחרי אירוע כזה, כמדומני שלא היה כזה בתוך בית כנסת, קשה לחזור לתפקוד. לוקח מספר ימים עד שאתה חוזר לעצמך".
בארגון זק"א בחרו להנציח ולפעול לטובת הנרצחים ויקדישו את הפעילות של מתנדבי זק"א חסד של אמת והצלת חיים, ביום שישי ושבת קודש פרשת חיי שרה לעילוי נשמת קדושי הפיגוע ה' יקום דמם.
