פצצות, חטיפה, סודות גרעין, מרגלים, נשמע בהחלט כמו תחילתו של סיפור כמעט דמיוני כאשר מחברים את כל הפרטים יחד, אך זהו לא עוד סיפור, זוהי מציאות. טוב, אולי עם קצת קונספירציה, אבל בסוף עוד תגלו שגם השם מילצ'ן מוזכר במתכון שלפניכם.
ועוד משהו קטן לפני שאנו מתחילים… אין בנאמר משום חשיפת עובדת היותה של מדינת ישראל כבעלת עוצמה גרעינית. כל הנאמר הוא בגדר לכאורה, וכל ההבנה וההקשרים השונים הינם על פי הקורא בלבד, ועל פי פרסומים זרים.
מדינה מוקפת אויבים
ה' באייר ה'תשח, יום הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל. בימים שאחרי השואה האיומה, עם סיומה של המנדט הבריטי והכרזת עצמאותה שמחו רבים מחד, אך הדירה שינה מאידך. עד מהרה שמחות הצהלה הפכו למלחמות, התותחים רעמו אל מול צבאותיהם האדירים של מדינות ערב שהסתערו על הצבא הצעיר שהיה מורכב מלוחמי המחתרות השונים יחד עם אודים מוצלים מאש שעלו מאירופה שלאחר המלחמה. אין ספק כי לולי עזרתו של מי שאמר והיה העולם, המצב היה שונה לחלוטין.
הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני במדינה הצעירה עלה על סדר היום כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 ולמעשה עם תום מלחמת העצמאות. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה. ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל משום שהאמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, דבר שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור.
על מנת לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת – החברה הישראלית לא תוכל לחיות עם תוצאותיה של מלחמה שבה יש לישראל קורבנות רבים, דבר שיפורר אותה מבפנים ולמעשה יביא בעקיפין לסופה. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה.
מי שהיה נשיא המדינה שמעון פרס וידיד קרוב של מילצ'ן, אמר למחברים "אני הוא שגייסתי אותו, עבור מערכת הביטחון". פרס גייס את מילצ'ן לשמש כסוכן רכש של הלק"ם, שתפקידה היה בעיקר לרכוש ציוד, טכנולוגיה וחומרים עבור ייצור הנשק הגרעיני של ישראל
מפעל טקסטיל או קריה למחקר גרעיני?
מבחינה הצהרתית מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותן להשיג טכנולוגיית גרעין משלהן. ובנוסף להימנע מגינוי ונקיטת צעדים על ידי האו"ם נגד ישראל בשל הודאה, והכל מובא ממקורות חוץ ומקורות בלתי רשמיים.
פעמיים עלה לדיון בלתי רשמי אופציית השימוש בנשק גרעיני ישראלי, הפעם הראשונה הייתה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים עת היה מי שחשב לעשות הפגנת שרירים עם יכולותיה של המדינה מתוך מחשבה כי הצעד יגרום להרתעה, אך הרעיון נדחה.
הפעם השניה הייתה גם בהקשר מלחמתי, היה זה ביום השני למלחמת יום הכיפורים, בראיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, סיפר כי שר הביטחון דאז משה דיין נכנס לדיון מדוכדך כולו בגלל המצב בלחימה, העלה את הרעיון שנדחה על ידי גולדה מאיר שאמרה לדיין "תשכח מזה".
אולם מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצורכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רשמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. חשיפה כזו הייתה פוגעת גם בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ חלק מהקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית.
עד מהרה הגיעה דרישה אמריקאית להבהרות, עת נפגש נפגש שגריר ארצות הברית בישראל, אוגדן ריד, עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בינואר 1961, והודיע לראש הממשלה על דרישה אמריקאית לדעת מה אופיו המדויק של המבנה המוקם סמוך לדימונה. דרישה זו, כמו דרישות שבאו אחריה בתחילת שנות ה-60, לא נענו. בין השנים 1961–1963 ארצות הברית עשתה מאמצים מודיעיניים ניכרים לזהות את מקור האורניום שהגיע לכור הגרעיני בדימונה ועיקר החשדות נפלו על צרפת, דרום אפריקה וארגנטינה.
בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית. החל משנת 1964 שלחה ארצות הברית מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע ופעילות המחקר הגרעיני היחידה שבה הורשו לצפות, הייתה מחקר גרעיני לצורכי שלום.
המבוכה הישראלית
את המבוכה הגדולה ביותר בתולדות ישראל הצליח לעשות דווקא מי שיהיה לימים המרגל הישראלי מרדכי ואנונו, שפרסם תיעוד ראשון מסוגו בטיימס והביא בעצם לאישור הראשון המצולם על יכולותיה של ישראל בתחום הגרעין שעל פיהן דורגה ישראל באותה העת כמעצמת הגרעין השישית בגודלה בעולם.
מרדכי ואנונו נולד למשפחה יהודית דתית במרקש שבמרוקו שהייתה אז תחת שלטון צרפת, כילד השני מבין 11 ילדים לסלומון ומזל. הוא עלה לישראל בגיל 9 עם משפחתו והם התגוררו בשכונה ד' בבאר שבע, שם למד בישיבת בני עקיבא אהל שלמה, למשך תקופה קצרה. אביו התפרנס מדוכן תשמישי קדושה בשוק העירוני. לאחר סיום שירותו הצבאי בחיל ההנדסה למד לתואר ראשון בפיזיקה. בשנת 1976 החל לעבוד כטכנאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה, שם שימש כמפקח קרינה עד 1985. אולם בתקופת עבודתו הבריח מצלמה לכור וצילם חלק מהמתקנים.
במקביל לעבודתו, למד פילוסופיה וגאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים אלו התקרב לסטודנטים הערבים שהיו קשורים לתא רק"ח (בעבר הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שכיום הינה מהווה מרכיב עיקרי של תנועת חד"ש). בתקופת מלחמת לבנון הראשונה הפכו השקפותיו המדיניות שמאליות-רדיקליות והוא הצטרף לפעילויות פוליטיות ברוח זו. כשנודע למעסיקיו על פעילותו הרבה בתחום, פוטר מעבודתו.
מיד לאחר שפוטר יצא למסע בעולם שנמשך יותר משנתיים. בתחילה נסע למזרח, שם ניסה להמיר את דתו לבודהיזם, לבסוף התיישב בסידני שבאוסטרליה ועבד בה כנהג מונית. שם התקרב לכנסייה אנגליקנית וסיפר לחברי הכנסייה על עבודתו בכור הגרעיני. ביולי 1986 התנצר ועבר לגור באחד החדרים בכנסייה במשך 4 חודשים.
עם הגיעו לרומא, נחטף ואנונו על ידי חוליית לוחמי המוסד בפיקודו של גיורא צחור והובא בחשאי לישראל באנייה אח"י נגה שהתחזתה לאניית משא. גם חטיפתו לישראל לא מנעה את פרסום הדברים, ובתאריך ה-5 לאוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על-פי תיאורו של ואנונו
בשנת 1986, בסיוע של עיתונאי קולומביאני ששיכנע אותו לפרסם את התיעוד שבידו, פוגש ואננו את העיתונאי פיטר הונאם שחשף בסופו של דבר את הסיפור, מהעיתון הבריטי 'סאנדיי טיימס', אולם כאשר הגיעו הונאם וואנונו ללונדון בספטמבר 1986, ניסו עורכי העיתון לברר האם ואנונו אמין ולצורך כך העבירו את התצלומים למומחים לנשק גרעיני, שקבעו כי המידע מדויק מבחינה מדעית ומראה בבירור שישראל מחזיקה ארסנל גרעיני מתקדם של בין 100 ל-200 ראשי נפץ שאותם ייצרה. המידע עדכן הערכות קודמות שגרסו כי לישראל כ-20 ראשי נפץ, והציב את ישראל במקום השישי בעולם בין המעצמות הגרעיניות.
עד מהרה הגיע הדבר לרשויות הביטחון הישראליות, העובדה שואנונו והונאם ניסו לאמת את המידע גרם לחשיפת הסיפור והשב"כ הישראלי פתח בחקירה. המוסד שלח צוותים, בפיקודו של בני זאבי, לאוסטרליה ולבריטניה, שניסו לאתרו במבצע שכונה 'מבצע קניוק'. ואנונו אותר לבסוף בלונדון, אולם מכיוון שראשי מערכת הביטחון הישראלית לא רצו לקלקל את מערכת היחסים הרגישה עם הממסד וראשי המודיעין הבריטי, הוחלט על ידי המוסד לגרום לוואנונו להגיע לרומא.
לאחר סדרת מפגשים סודית הצליחה אחת מסוכנות המוסד לגרום לואנונו להגיע לרומא. עם הגיעו לרומא, נחטף ואנונו על ידי חוליית לוחמי המוסד בפיקודו של גיורא צחור והובא בחשאי לישראל באנייה אח"י נגה שהתחזתה לאניית משא. גם חטיפתו לישראל לא מנעה את פרסום הדברים, ובתאריך ה-5 לאוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על-פי תיאורו של ואנונו. לטענת העיתון, פרסום זה היווה ההוכחה הראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני. למחרת פרסם העיתון 'חדשות' בישראל את הכתבה המקורית ותרגום שלה לעברית.
במשך תקופה של 40 ימים הוסתרה העובדה שואנונו מוחזק בישראל עד שלבסוף הובא להארכת מעצר, ללא שהוסבר כלל כיצד הגיע לארץ. גם בדרכו לבית המשפט להארכת המעצר הצליח ואנונו לעורר סערה גדולה שגרמה בסופו של דבר גם לחשיפת פרטי נסיבות חטיפתו.
בדרכו להארכת המעצר הערים ואנונו על שומריו, כאשר כתב את נסיבות חטיפתו על כף ידו והצמיד אותה לחלון הניידת שהובילה אותו. הטקסט תועד בתצלום כף ידו שעליה נכתב: "Vanunu M was hijacked in Rome. ITL. 30.9.86, 21:00. Came to Rome by fly BA504" ("ואנונו מ' נחטף ברומא. איטליה. 30.9.86, 21:00. הגיע לרומא בטיסה BA504"). וכך בעצם מאוחר יותר, שימש מידע זה לאיתור סוכנת המוסד על פי סידור המושבים באותה הטיסה. ב-28 במרץ 1988 הורשע ואנונו בבגידה ובריגול חמור, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, כאשר ב-11 השנים הראשונות מתוכם שהה בבידוד.
בתחבולות תעשה מלחמה
אחת הבעיות של מדינת ישראל מאז ומעולם בתכנית הגרעין מעצם עובדת היותה מוכחשת ונסתרת מהעין הייתה השגת חומרים פעילים לכור, דבר שאסור בקניה בשוק החופשי. בין אם זה מים כבדים שהם חומר מקרר ומאט בכורים גרעיניים ובפצצות גרעיניות, דבר הנזקק לצורך ביקוע מוטות האורניום שהם בעצם דלק גרעיני, וכך עוד לא מעט פריטים שהשתיקה יפה להם.
את השם ארנון מילצ'ן כולנו מכירים היטב מתיקי נתניהו. מילצ'ן, נולד ברחובות בארבע שנים לפני קום המדינה, דור שמיני בארץ מצד אמו לתלמידי הגר"א שעלו ארצה. כשהיה בן 21 נפטר אביו ומילצ'ן הצעיר ירש ממנו את חברת 'האחים מילצ'ן' שהוקמה בשנת 1950 ועסקה בדישון. מילצ'ן כאיש עסקים מצליח הפך את החברה לחברת כימיקלים מצליחה והיא נמכרה בשנת 2008 ליוסי מימן בסכום המוערך בכ-10 מליון דולר. מילצ'ן שהמשיך בעסקים שונים ומגוונים להגדיל את הונו החל לפעול בין השאר גם כסוחר ומתווך בעסקאות נשק.
בספר 'סודות – סיפור חייו של ארנון מילצ'ן סוכן חשאי שהפך לאיל הון הוליוודי' שיצא בשנת 2011 טוענים כותביו, מאיר דורון וג'וזף גלמן, שמילצ'ן היה בעצם שנים רבות סוכן של הלשכה לקשרי מדע (לק"ם).
הלשכה לקשרי מדע הייתה גוף ביון ישראלי שפעל במסגרת משרד הביטחון בשנים 1957 עד 1986. הלשכה הוקמה כדי לאבטח את הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) וכדי להשיג טכנולוגיות רגישות ומודיעין טכנולוגי שאי אפשר היה להשיג באופן גלוי. עם השנים התפתחה הלק"ם לזרוע מודיעינית לצד המוסד, השב"כ ואגף המודיעין. היא התפרסמה ונסגרה בעקבות חשיפתו של פולארד שריגל מטעמה בארצות הברית. בזמן פעולתה נחשבה הלק"ם לגוף המודיעין הסודי והמסתורי ביותר והשתתף ברכש ובמימון רכיבים לתוכנית הגרעין הישראלית.
על פי הספר, שמעון פרס שהיה אבי תכנית הגרעין הישראלית, הוא זה שגייס אותו ללק"ם. נוסף על כן, בספרם של יוסי מלמן ודן רביב 'מלחמות הצללים – המוסד וקהילות המודיעין' שיצא גם הוא ב-2011, מוזכר מילצ'ן כשותף בלשכה לקשרי מדע, וכאחד מסוחרי הנשק הכי גדולים בשירותה. בריאיון לאילנה דיין בתוכנית עובדה בנובמבר 2013, אישר מילצ'ן את פעילותו כסוכן לק"ם.
כך לדוגמה בספרם של יוסי מלמן ודן רביב נכתב כי מי שהיה נשיא המדינה שמעון פרס וידיד קרוב של מילצ'ן, אמר למחברים "אני הוא שגייסתי אותו, עבור מערכת הביטחון" מצטט הספר מהראיון עם פרס. היה זה בתחילת שנות השישים, פרס שימש אז כסגן שר הביטחון ואחר כך בשנות השבעים כשפרס שימש בתפקיד של שר הביטחון.
פרס גייס את מילצ'ן לשמש כסוכן רכש של הלק"ם, שתפקידה היה בעיקר לרכוש ציוד, טכנולוגיה וחומרים עבור ייצור הנשק הגרעיני של ישראל, כך על פי פרסומים זרים. בראש היחידה עמד מאז היווסדה קצין הביטחון של משרד הביטחון, בנימין בלומברג.
בלומברג שהיה ידידו של מילצ'ן נעזר בו בדיוק כמו באנשי עסקים ישראלים אחרים בכדי להקים חברות קש ברחבי העולם, לפתוח חשבונות בנקים סודיים למימון עסקאות עבור הכור ובהמשך גם עבור תעשיות ביטחוניות אחרות של ישראל. הכל, כך אומרים, על פי פרסומים זרים. כאשר הבסיס לפעילותו של מילצ'ן בלק"ם הייתה החברה המשפחתית 'האחים מילצ'ן' שייצגה בישראל עוד מתקופת המנדט הבריטי חברות בינלאומיות בתחום הכימיקלים.
מיד לאחר שהתפוצצה הפרשה התקשר מילצ'ן לידידו שמעון פרס, שבדיוק היה אז ראש ממשלה וביקש את עזרתו בהסדרת הנושא מול הממשל האמריקאי של הנשיא רונלד רייגן
כאמור, במשך שנים רבות סייע מילצ'ן לבטחונה של מדינת ישראל במישרים ועקיפים, וזאת מבלי ששמו ייחשף לרבים, עד אמצע שנות השמונים, עת חשף המכס האמריקאי ניסיון הברחה של 'מתגים' – ציוד ששימושו הוא בעצם כפול: מחד – לתעשיה הרפואית, אך מאידך גם לייצור נשק גרעיני – הניסיון בוצע בידי חברת 'מילקו' מקליפורניה שמילצ'ן היה בעליה. מנכ"ל החברה רצ'רד סמית נעצר, שוחרר בערבות ונמלט לאירופה. הוא הוכרז עבריין נמלט והיו דיווחים שהוא הסתתר אף בישראל, אולם בשנת 2001 הוא נלכד בספרד והסכים לחזור לארצות הברית שבה הועמד לדין ונדון למאסר. האף.בי.איי. פתח בחקירה נגד מילצ'ן אך מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. סמית שוחרר מהכלא ב-2005.
על פי הספר, מיד לאחר שהתפוצצה הפרשה התקשר מילצ'ן לידידו שמעון פרס, שבדיוק היה אז ראש ממשלה וביקש את עזרתו בהסדרת הנושא מול הממשל האמריקאי של הנשיא רונלד רייגן.
בנוסף לכל, גם חשוב לציין כי הספר מצטט את מילצ'ן כאומר כי מעולם לא קבל כסף עבור שירותיו וכל פעולתו הייתה למען מדינת ישראל.
במלחמה כמו במלחמה אומרת האמרה, אין דבר כזה שאין דבר כזה. וכיהודים מאמינים בני מאמינים יודעים אנו שאין בכוחי ועוצם ידי כלום, אילולי אם ד' לא ישמר עיר שוא שקד שומר.
