המלאך הלבן – פרק סיום

כשמתעורר טוט בבוקר הוא מופתע לגלות את השמש כמעט ברום השמיים. למה לא העירה אותו אמא? אולי ריחמה עליו בגלל רגלו החבושה ורצתה שימשיך לישון ולאגור כח. אז מה עשה האיש הלבן? הוא מעיף מבט לפינתו של פוצואי. הפינה ריקה.

הוא מזנק, הרגל פועמת בכאב, הוא מתעלם ממנה. פוחד שהעלמו של פוצואי היא תשובה בלתי מוסברת לחלק ממה שקרא איתו אתמול. פוצואי יושב בחוץ, על כסא. פוצואי. האיש הלבן נתן לו לצאת סוף סוף? והוא לא בעגלה הגדולה שלו. הוא גורר את רגלו, "פוצואי?"

פוצואי מחייך וקם, מחזיק בידיים ברזלים ארוכים, נשען עליהם. פוצואי נעמד. טוט נחרד, עיניו נפערות באימה "מה אתה עושה??". פוצואי מושיט ברזל, נועץ באדמה ומתקדם פסיעה קדימה. טוט נאלם. בולע את הרוק.

"יפה?" פוצואי מחייך. "איך…? מה" הוא נרתע. "הרופא". "הרו-פא?" "הלבן". מה???

"הוא טיפל בי, ולימד אותי ללכת". -"לימד?" טוט לא מחייך. פוצואי מהנהן. "בכית" עיניו מאשימות. "זה כאב". "אבל".

פוצואי פוסע עוד שתי פסיעות קטנות קדימה, נתמך בברזלים. טוט אינסטינקטיבית נסוג לאחור. פוצואי מרים ברזל אחד, מושיט לעברו של טוט והוא נוגע בלחיו, בשריטה. המגע שלו קר.

פוצואי מתנשף ממאמץ "זה היה טוב". "אבל—" ואז הוא לא יכול יותר, מתעלם מפוצואי, ונסוג חזרה אל הבית. הגוש ההוא בגרון, הוא בורח מתחת לשמיכה. שם הוא נותן לו להתפרק. הוא בוכה כמו ילדה. זה כואב. אבל— זה טוב.

"הם כאלה משונים".

השמש עקפה את רום השמיים, פוצואי נכנס הביתה וטוט יצא לטייל בשבילים, גורר רגל. ברגע שתתחיל השמש לפזר קרניים צבעוניות הוא יחזור. לא בכל יום יסלחו לו על איחור לארוחה.

מישהו נוחת לידו על האדמה. מיקו. "הם כאלה משונים". -"מי?" טוט מרים עיניים עייפות. "הם". מודיע מיקו ובודק את תחבושתו של טוט "הם ומה שהם מלמדים בבית הספר. הלבן אצלם הוא סימן של הטוב, והשחור הוא סמל הרע. הם כמעט לא מסתכלים על העננים. אבל כשיש עננים אפורים אצלם זה עצוב, ככה הם מתייחסים לבשורת הגשם. דווקא הלבן אצלם זה שמחה. תאר לך שלמלאך שחור, מלאך טוב – הם קוראים מלאך לבן. הכל אצלם הפוך. ומלאכים אצלם זה בכלל… הי, טוט, מה?"

"כלום" נועץ טוט עיניים גדולות, שחורות שחורות וטובות באופק שאחרי הגבעה עליה מדליק שא-נון את המדורה בלילות, "מלאך לבן" הוא לוחש כאילו בלי קשר ואז מחייך למיקו חיוך עצוב קצת, אבל יפה.

בסוף הוא חוזר הביתה לא הרבה אחריי שיצא. הוא צריך לפגוש את האיש הלבן. אולי יעיז להישיר לו מבט, להודות לו, אולי יעז גם לאמר לו יותר מזה, ואולי אפילו לבקש סליחה.

אבל המלאך הלבן לא נמצא, לא בחדר הגדול ולא במבוא. הוא לא הגיע היום לפוצואי, וגם כבר לא יגיע. המלאך הלבן לא נמצא בשום שביל משבילי הכפר. המלאך הלבן גם לא בשדות. המלאך הלבן כבר מעבר להרים הגבוהים שבולעים את השמש כל לילה. הלך לו. הלך לכפרים אחרים, אולי בעצם לעיר.

הלך לעזור לעוד אנשים שמחכים למלאך טוב שיופיע.