כשצרור העלים שבקפל חולצתו מגיע לגודל בינוני, הוא מרים עיניים ומגלה בבהלה שהשמש קרובה מאוד להעלם מעבר להרים הגבוהים שאחריי השדות, בכיוון ההפוך לגבעה.
כולם בטוח כבר בבית, הארוחה הייתה צריכה להתחיל. מחכים לו. כולם. הארוחה מתעכבת בגללו. יכעסו עליו. לא ייתנו לו מהאוכל. אולי לא יכניסו אותו הביתה. יענישו אותו.
הוא מהדק את אחיזתו בקפל החולצה, הצעדים שלו הופכים לריצה. את האבן הוא קולט שניה אחרי שכבר עשה את הצעד הבא. אוח.
זה יותר רציני מזה שנפל בצהריים ההוא כשאבא דיבר עם המלאך הרע בחוץ. דקירות מנסרות לו את העצמות. הוא מתאמץ לקום, לגרור את הרגל. אף פעם לא ידע שמכה יכולה לכאוב כל כך. הוא לא מצליח למהר. יכעסו עליו, כולם.
הוא חייב להמשיך, הוא לא יכול. החושך יורד. כבר לילה לגמרי. עוד מעט הוא יגיע לעיקול, אחר כך הביתה. אבל המעט הזה נראה לו פתאום בלתי עביר.
החושך מפחיד אותו. אם יבוא הנערים הגדולים או חיה מסוכנת הוא אפילו לא יוכל לברוח. הוא חייב להתקדם. כולם רעבים, בטח. אם רק לא היה השקט מוחלט כזה. אבל השקט לא מוחלט, טוט שומע פתאום צעדים. הוא מסובב ראשו בבהלה לצדדים, מתעלם מהמחאה שמקים הכאב ברגלו. המלאך הרע. מאחוריו. עם מזוודה ענקית. העיניים התכולות שקופות שלו נעוצות ברגלו של טוט.
הוא מסב מבט. אבא. למולו. עם עיניים מכווצות ושפתיים קמוצות. "טוט!!! כולם מחכים! ויש עוד מעט מדורה של שא-נון! מה זה?"
"זה בסדר, הוא צריך שיטפלו לו ברגל" מניח פתאום הזר את ידו על כתפו של טוט, טוט מתכווץ. "אני אטפל בו!" אבא כועס מאוד, ואי אפשר שלא לראות את זה.
"אני ממילא פה, ויכול לעזור. אני כבר אכלתי ארוחה מקודם, ובטח לא תרצה להפסיד את המדורה של שא-נון, זה יהיה בסדר". "הוא צריך לחזור הביתה". "הוא יחזור עוד מעט". משהו בהבעה הבוערת של אבא מתרכך סוף סוף.
שתיקה עומדת באוויר כמה רגעים. "הוא ילד טוב". אומר האיש הלבן. אבא משתהה רגע, ואז עונה: "נכון". האישונים של טוט בוהקים בהלם, באי אמון, בהשתאות. זיק מרצד בהם, מחפש בעיניו של אבא. אבל אבא מפנה גב והולך.
