לפני שטוט יוצא מהבית בבוקר הוא מעיף מבט בפינה ורואה גבשושית, מה שאומר שפוצואי עדיין שם, מתחת לשמיכה. טוט מקווה שבסוף הוא ישן טוב בלילה. הוא היה כל כך עייף כשאמר לו אתמול שהתאמץ.
הוא יוצא החוצה בלי חשק. הוא לא ילך לשדות, הוא לא רוצה לפגוש שוב את הנערים הגדולים. מוטב שילך לכיוון השני, של בית הספר. השבילים לשם פחות נוחים, אבל בלי העגלה של פוצואי זה בכלל לא נורא.
מתי הלך בכלל, לאחרונה, עם העגלה של פוצואי? ולאף אחד לא אכפת.
הוא חייב לעשות משהו. אבל מה? אפילו פוצואי עצמו לא רוצה לעזור לו. הוא אומר שהוא קטן, והוא צודק בעצם. מה ילד קטן יכול לעשות?
הוא יכול להעלים לאיש את המזוודה, נניח. אבל גם אם יצליח, לאן יסחב אותה? מה יעשה? יידעו שזה הוא, ואף אחד לא יגן עליו.
חוץ מזה שזה לא יעזור, האיש הזה מכריח את פוצואי להתאמץ בשבילו, ואת זה הוא יעשה גם אם לא יהיו לו סכינים.
פעם, כך סיפרו לו, היתה האישה של שא-נון רוקחת כל מיני תמציות מעלים של השיח המשונן שצומח מתחת לגבעה, כמה טיפות של נוזל בתוך האוכל– היו יכולות להרדים אדם לשבע ימים.
האישה של שא-נון מתה מזמן. עוד לפני שנולד.
אבל הוא יודע איך מכינים תה מעלים, והוא יכול לנסות להכין את התמצית בעצמו.
לעלים הוא יידאג עוד היום.
ואיך הטיפות יגיעו לאוכל של המלאך? עם זה אין בעיה. פעם אחת הוא ירוויח משהו מזה שתמיד הוא צריך לתת את צלחתו לאורחים.
