זה היה נורא משיכל טוט להעלות על הדעת. כאילו לא די בביקוריו התכופים של האיש חיוור הפנים ושיחותיו המרובות עם אבא. כאילו לא די בפעמים שהגיע אליהם, אז הוצרכו כולם לפנות את החדר הגדול ולצאת לחצר, והגרוע ביותר – השאירו בחדר את פוצואי, לחסדיו של האיש, נכון יותר – לרוע ליבו.
תקצירים: פרק א': https://bahazit.co.il/?p=257646. פרק ב': https://bahazit.co.il/?p=259509 פרק ג: https://bahazit.co.il/?p=261988
לא פעם אחת ראה טוט את פוצואי מזיל דמעה. מזיל דמעה! נכון שהיה זה פוצואי, אבל בכל זאת – פוצואי ילד גדול. שהוא יבכה כמו ילדה? אין עוד ילד אחד בכל הכפר בגיל של פוצואי, ואפילו בגיל של טוט, שמזיל דמעות. טוט בטוח בכך. וזה לא סתם.
פוצואי לא מספר לו דבר, אבל כשזזה השמיכה מעל רגלו של פוצואי בבוקר, עוד לפני שטוט יצא לשדות, הספיק טוט לראות סימנים אדומים ארוכים, ואז פוצואי התרומם בתנופה וכיסה את רגליו.
סימנים אדומים. ומה מצא לו האיש להתנכל? בפוצואי המסכן. ברגליו החולות. כאילו לא די בכל אלה, עכשיו זה היה נורא משיכל עוד לחשוב- האיש הצטרף לארוחה המשפחתית שלהם.
הוא משתדל לא להביט על האיש ולא על סביבתו, עוקב אחרי ידיה הזריזות של אמא הממלאות בשתיקה את הצלחות, בלי לשפוך אפילו טיפה. הצלחות של הגדולים מולאו כבר. עכשיו ממלאת אמא את צלחתו של פוצואי, בעקרון עכשיו תור האורח, אבל פוצואי הוא פוצואי, האורח יקבל אחריו. ואז – תמלא לה אמא את הצלחת, והוא יקבל את מה שישאר. וזה אף פעם לא הרבה.
"זה מריח טוב", מתחייך האיש מול הצלחת שמוגשת לו. טוט מחוויר, יודע בדיוק מה שיהיה עכשיו. "טוט, תן לאיש גם את הצלחת שלך". "לא צריך" מנסה האיש. "הוא ילד קטן" אומר אבא, "הוא אוכל מספיק גם בלי הארוחה הזאת" ומסמן לאמא להעביר את צלחתו של טוט לאורח.
"זה בסדר", מנסה האיש הלבן לדחות את הצלחת שמוגשת לו, "גם אני אכלתי היום די". והוא לוקח ומושיט את הצלחת שלו, של טוט, אליו – אל טוט, בנדיבות.
טוט מרגיש איך הדם עולה לו פנים ואז נשאב מהם בחוזקה, בחילה גואה בו. בלי לחשוב בכלל הוא מושיט אגרוף מתחת הצלחת, והצלחת על תכולתה עפה לפניו של האיש.
את רגע השקט ההלום הוא מנצל לנוס מהחדר הגדול החוצה, אל החצר.
