תקציר
פרק א': https://bahazit.co.il/?p=257646. פרק ב': https://bahazit.co.il/?p=259509
וככה, פתאום, באמצע הריצה, בשיא התחרות, כשהרוח מכה בפנים, דווקא כשסוף סוף היה נראה שהפעם יש לו סיכוי לניצחון – פתאום הוא קלט. "הי!" קרא אחריו מישהו, הוא אפילו לא אחז מי, כשהסתובב באחת והחליף את כיוון ריצתו.
הוא עבר את השדות במהירות, מייחל להגיע לשבילי הכפר, ומשם – הביתה. אם היה רץ מקודם כמו שהוא רץ עכשיו היה מנצח בכל התחרויות, אף פעם לא ידע שהוא יכול לרוץ מהר כל כך.
אוי, לא! הרגליים שלו הסתבכו אלו באלו והוא נפל על הרצפה, משהו שרט לו את הלחי. הוא קם במהירות, מעביר יד על הפנים ונושך שפתיים. הוא מוכרח לבדוק מה קורה שם, בבית.
בעיקול השביל לפני הבית הוא האט, חשש מילא את ליבו. הוא פסע עוד כמה פסיעות קדימה. פתאום הוא הרגיש שהדם יורד לו מהפנים. והשריטה שורפת לו הרבה יותר.
בדיוק כמו שהוא חשב. אחריי השביל עמד אבא ודיבר משהו עם חיוור הפנים שאחז חבילה גדולה ומרובעת בידו, בצבע אדום לשם שינוי. הוא חמק מאחוריהם בשקט, ופרץ אל הבית. פוצואי שכב בפינה שלו. מכוסה בשמיכה עד מעל לראשו. "פוצואי?" הוא קרב אליו בחשש. השמיכה לא זזה. "פוצואי, אתה ער?" לא היתה תגובה.
טוט התלבט רגע, ואחר משך את השמיכה בעדינות מעל פניו. פוצואי עצם את עיניו בחוזקה. "מה היה?" שאל טוט בשקט. פוצואי נרעד, ושמר על עיניים עצומות. "זה האיש הלבן, נכון? מה הוא עשה לך?" הוא ניסה שוב, קומץ אגרופים.
אבל רק שקט עמד בחדר הגדול, ובפינה הצדדית הזעירה שלו. טוט המשיך לבחון את פניו המכווצות של פוצואי, מתלבט האם לסגת ולהשאיר אותו לבד. "שאני אלך?" הוא שוב ניסה, בקול חלש.
פתאום פתח פוצואי עיניים, וטוט נרתע. דמעה אחת הספיקה לחמוק לפני ששוב סגר פוצואי את עיניו בחוזקה, ומשך את השמיכה עד מעל לראשו.
