המורה הפך את "שלומי חלומי" לקצין בכיר

סיפור מרתק בו יצא לי להיתקל מספר על מורה שנכנס לכיתתו החדשה בתחילת השנה אך במקום לפתוח בשיעור כמקובל הוא חילק לכולם דפים לבנים.

"עליכם לכתוב על הדפים רשימה של דברים מיוחדים שיש בכם" הוא הכריז.

התלמידים הסתכלו עליו בתמיהה. "מה הוא רוצה מאיתנו?" הם חשבו לעצמם.

עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה שהתלמידים צוחקים עם זה, זורקים מחקים אחד על השני, מטפסים על השולחנות.

רק שלומי ישב על כסאו שבפינת הכיתה ושתק. אך כמעט תמיד שלומי שתק, כמעט תמיד הוא היה בעולם אחר משל עצמו. הילדים נהגו לקרוא לו "שלומי חלומי".

המורה אסף את הדפים שנותרו ריקים כשהיו בהתחלה והתחיל ללמד.

גם שיעורו הבא של אותו המורה התחיל באותו האופן.

המורה חילק לתלמידים דפים לבנים, והתלמידים התלחששו בינם לבין עצמם בכעס: "מה יש לו למורה הזה??"

עברו חמש דקות, עשר דקות, והתלמידים בהו בדפים, הם הבינו שאם לא ישתפו פעולה הם ימשיכו לבהות כך למשך כל השיעור ולכן החליטו לבסוף לקחת את העפרונות בידיהם .

חלקם שרבטו ציורים על הדף וחלקם הצליחו לכתוב משפט אחד או שניים: "יש לי את כל החתימות של שחקני הפועל חיפה", "קנו לי את האייפד הכי מתקדם שיש", "ארון הבגדים שלי מלא בבגדים הכי אופנתיים" וכן הלאה.

בשיעור השלישי המורה נכנס והתלמידים ציפו שסוף סוף הוא יתחיל ללמד. אך המורה שלף שוב פעם דפים לבנים מתיקו וחילק לתלמידים ההמומים.

אט אט החלו התלמידים לאחוז בעפרונותיהם ורשמו: "אני גבוה וחזק וקולע הכי הרבה סלים במשחק", "יש לי נמשים" , "יש לי שיער חלק ויפה" וכן הלאה.

בשיעור הרביעי זה כבר היה מוגזם. התלמידים קראו אל עבר המורה: "ביצענו את המשימה שהטלת עלינו, מה אתה רוצה עכשיו?.."

"עד כה" , אמר המורה, "כתבתם לי אילו חפצים יש לכם ואיך אתם נראים. עדיין לא עניתם על שאלתי: מהן התכונות המיוחדות לכם?…"

כך התחילו כל השיעורים במשך אותה השנה. התלמידים כבר התרגלו לטקס המשונה הזה.

לאט לאט התווספו לדף עוד ועוד תכונות: "אני רגיש", "כשיש לי משימה אני מבצע אותה בצורה הטובה ביותר" , "אני בן אדם סקרן", "אני אוהב לטפל בבעלי חיים" וכן הלאה.

בסוף השנה המורה חילק לכל תלמיד את כל הדפים שכתבו קשורים בסרט.

עברו שנים רבות. יום אחד קיבל המורה, שכבר יצא לפנסיה, מכתב בדואר מהמשטרה ובו נרשם כי עליו להתייצב בתחנה בתאריך מסוים ובשעה מסוימת לשיחה עם קצין החקירות הראשי. המורה נבהל ותהה על איזה חוק עבר.

הוא התייצב לחקירה, והחוקר עטור הדרגות שאל אותו: "אתה מזהה אותי?.."

המורה גמגם כי אינו מזהה. החוקר אמר: "עברו הרבה שנים מאז התראינו , שמי שלומי, למדתי בכיתה שלך.. אולי תזכור אותי בתור "שלומי חלומי"?…"

המורה נזכר בתלמיד השקט שישב בפינת הכיתה והחוקר המשיך: "נתת לנו משימה לרשום דברים טובים שיש בנו. לאחר פעמים רבות שהשבתי לך דף חלק חשבתי על תכונה טובה שיש בי. רשמתי לך: "אוהב להתבונן באנשים ולנסות להבין מה הם רוצים.."

הייתי ילד שקט ומופנם, מקצה הכיתה תמיד התבוננתי בשאר הילדים ובשיחותיהם זה עם זה. אהבתי להסתכל על הבעות פניהם ועל טון דיבורם ולנסות לפענח על מה הם חושבים בלבם, האם הם דוברים אמת?, מה הם רוצים באמת?…

כשסיימתי את השירות הצבאי לא ידעתי באיזה מקצוע לבחור לעסוק. יום אחד, בעת סידור חדרי, נתקלתי בחוברת שחילקת לנו. פתחתי בה וקראתי: "אוהב להתבונן באנשים ולהבין מה הם רוצים".

באותו הרגע החלטתי – אני רוצה להיות חוקר!…

פניתי לאגף החקירות של המשטרה. המיונים היו מפרכים, המפקדים לא פעם אמרו לי שאני שקט מדי ולא מתאים לתפקיד ואיימו שידיחו אותי. בכל פעם שעמדתי להישבר פתחתי את אותו הדף והתחזקתי, האמנתי שיש בי היכולת המיוחדת בשביל להיות חוקר. לא ויתרתי לעצמי ואט אט הוכחתי שאני ראוי לתפקיד. התמניתי לחוקר, ועם השנים התקדמתי בתוך אגף החקירות.

לפני כמה ימים קבלתי העלאה בדרגה ופתאום נזכרתי בך . אמרתי לעצמי שאני חייב פעם אחת ולתמיד – להודות לך".

החוקר הוציא מכיסו מספר דפים מקומטים עטופים בסרט מתפורר ואמר למורה: "תודה, אתה מורה מיוחד".

רוצח נולד

פרשת השבוע עוסקת בין השאר בציווי לבנות ערי מקלט לתועלת הרוצחים בשגגה. ערי מקלט שיהיו מאוכלסים בלוויים שיהיו בהמשך הדרך גם ה'מנטורים' האישיים לחיים מתוקנים של אותם הרוצחים בשגגה.

הגמרא דנה בחלוקת ערי המקלט שבשני עברי הירדן. חלוקה שנראית על פניו כבלתי שוויונית לכאורה.

שלוש ערי מקלט הבדיל משה רבנו בעבר הירדן המזרחי: את "בצר" במדבר, את "רמות" בגלעד ואת "גולן" בבשן.

כנגדם הבדיל יהושע שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המערבי לאחר שנכנסו לארץ ישראל: את "חברון" שביהודה, את "שכם" בהר ואת "קדש" בהר נפתלי.

זאת למרות שיחס האכלוס שבין תושבי עבר הירדן המערבי והמזרחי היה יחס של אחד לארבע כמעט.

בארץ ישראל, עבר הירדן המערבי, נחלו תשעה וחצי שבטים, מלבד שבט לוי. ולעומת זאת, בעבר המזרחי לא נחלו אלא שניים וחצי שבטים: ראובן, גד וחצי משבט מנשה.

חז"ל שאלו בגמרא במסכת מכות מה ההיגיון שעומד מאחורי חלוקה זו? ועל כך ענה אביי: "בגלעד שכיחי רוצחים. דכתיב: "גלעד קרית פועלי אוון עקובה מדם"

דברי הגמרא אינם מובנים. שכן אין מדובר כאן אלא על רציחה בשגגה. מבחינה סטטיסטית היא לא יכולה לקרות יותר בגלעד מאשר בכל אזור אחר, בארץ ובעולם.

ואם אכן בגלעד שכיחים רוצחים, כפי שמעיד הפסוק, הרי שמדובר ברוצחים במזיד שיש שם, אך לא רוצחים בשגגה? ומה הרלוונטיות שלהם לערי מקלט?

המהר"ל עונה על כך בדרך חשיבה מיוחדת:

קשר סמוי וברור נמתח מעובדת מספרם הגבוה של הרוצחים בזדון ומתוך מחשבה תחילה למספרם הגבוה של אלו אשר עשו את אותו מעשה בתום לב, כביכול.

הגם שאין להכליל בקטגוריה אחת את מי שפעל בבלי דעת עם מי שארב לחברו ושקד על תוכנית פעולה מחושבת ומתוכננת מראש, ככלות הכל, מכנה משותף אחד לשניהם- הזלזול בחיי הזולת.

אילו היה השוגג חרד מבוראו ומעט 'אקסטרה יראת שמים' הייתה בליבו, הוא היה בודק פעמיים ושלוש את גרזנו. 'האם הקת מחוברת יפה לברזל?', 'האם אין מישהו בשטח וילדים לא משחקים בקרבת מקום?'…

משמעות הדבר היא שהרוצחים שבזדון הכניסו כבר למקום אווירת זלזול בחומרתו של איסור זה.

אם אצל אחרים נחשב איסור זה למשהו שמעבר ל"קו האדום", הרי שבגלעד הפך הדבר למשהו ששומעים עליו מידי יום ברדיו, שקוראים עליו בעיתון והוא נכנס כבר לתחום ולפרשה.

חומת הרתיעה הטבעית מהתועבה שבמעשה זה נסדקה מעט והוא הפך למשהו שאפשר לסבול אותו.

ניתן לומר כי עצם היחשפותו של אדם לעברה שנעשית ע"י הזולת, פוגעת גם ברתיעתו הטבעית שלו מפני עבירה זו. בייחודיותו האישית ותומתו שנפגעת כתוצאה מהשפעת החברה לרעה. הוא רואה שאפשר וניתן לעבור על רצון הקב"ה, ו"השמים לא נופלים"…

חיים של התנוונות רוחנית

אם ניקח את גלעד כמודל וכסמל, כך טוען הרב ירחמיאל קראם שליט"א בספרו, נבין כי לחרדתנו גם אנו חיים במרחב "גלעדי" גדול. קוראים ושומעים על תופעות שפוגמות שוב ושוב בתמימותנו ומחדירות לנו "מושגים" לראש, כאלו שבתחילה "מזעזעים" אותנו, אך בסוף מתעכלים איכשהו.

כאשר אנו רואים חילולי שבת משהו גם נפגם בקרבינו. לא שאנו חשודים חלילה, על חילול שבת בשאט נפש. אך אנו מתרגלים לדאבוננו לתופעה, וההשפעה של כך אולי בתוצאה היא עד כמה אנו נרתעים באמת מחילול שבת בשגגה, למשל, האם אנו מאבדים את התיאבון למספר ימים כאשר בטעות לחצנו על הכפתור והדלקנו את תאורת החדר בעיצומו של היום הקדוש?  האם זה מטריד את מנוחתנו כמו אובדן שטר של מאה דולר?

אנו מכירים את נושא טביעות האצבע כלקוח מסרטי אקשן ומספרי מתח ויודעים כי מי שלא רוצה להיתפס "כדאי "להשתמש בכפפות בזמן ביצוע שוד, פריצה או פשע אחר.

טביעת אצבע היא הצורה המתקבלת מלחיצת אצבע על גבי משטח חלק. כל טביעת אצבע היא ייחודית לאותו אדם. אפילו לתאומים זהים יש טביעות אצבע שונות.

טביעת אצבעו של אדם אינה משתנה לעולם במהלך חייו והיא משמשת לזיהוי אנשים בידי ארגונים כגון המשטרה והצבא. מדע ניתוח טביעות האצבעות נמצא בשימוש בעיקר לצורכי כוחות הביטחון.  ברוב המשטרות בעולם נמצא מאגר טביעות אצבע של אנשים שנעצרו בגין עבירות מסוימות כדי לזרז את זיהוים במקרה של פשע עתידי. מאגר המידע של ה- FBI , לשכת החקירות הפדראלית, הוא מאגר טביעות האצבע הגדול בעולם, ומכיל יותר מ- 47 מיליון דגימות של טביעות אצבע. המאגר הממוחשב של משטרת ישראל מכיל כחצי מיליון דגימות ומשמש גם לזיהוי קורבנות אסון.

הדגם הייחודי של טביעות האצבע נקבע בחודש הרביעי להתפתחות העובר.  קיימים שלוש תבניות עיקריות לטביעת האצבע:  לולאה, קשת ומערבולת.  יש תבניות אופייניות לכל אחת מהאצבעות ואף לכף היד עצמה.  כמו כן קיימים הבדלים נפוצים בין גברים לנשים באשר לתבניות טביעות האצבעות. הלולאה למשל, אופיינית יותר לגברים,  בעוד  תבנית הקשת מצויה יותר בקרב נשים.

בעבר עלה על הפרק נושא התיעוד הביומטרי שנכנס אף במדינת ישראל, במטרה ליצור תיעוד מתקדם יותר ושמירה ודאית יותר של הזהות האישית, לצד פולמוס נרחב על חסרונותיו של מאגר כזה כמו חששות מניצול לרעה במידע האישי שנאגר, סכנה פיזית מגנבים שעשויים לתקוף בעלי נכסים ע"מ לקבל כניסה לאזור המבוקש, חשש מהפללה ושתילת ראיות במקום הפשע וכיו"ב.

טביעת אישיות

גם בקווי האופי יש לכל בן אדם "טביעת אופי" ייחודית משלו, רגישות ועדינות הנפש ששאובה משורש נשמתו האישית ובנקל נאבדת בהשפעת ההמון. הוא יכול להטביע אותה על דף חלק בנסיון למצוא אותה ולגבש את המודעות העצמית שלו, והוא יכול גם להשתמש בה בהמשך חייו בצורה מעשית.

אנשים שהתרגלו לחילול שבת כבר מפסיקים להתרגש מזה והכל נראה טבעי, הם הגיעו למסקנה שיש יהודים ששומרים שבת ויש כאלו שלא, כאילו שאין בזה שום פסול. אנשים שהתרגלו לחוסר צניעות לא מבינים שיש בזה משהו לא בסדר, וכך בכל דבר שאדם רואה או שומע, הוא מושפע ממנו גם אם לא חושב שזה השפיע עליו, לרעה או לטובה.

כל אדם מושפע מאוד מהסביבה שלו, כולנו רוצים להיראות טוב, ושכולם ידברו עלינו רק דברים טובים. אנחנו מחשבנים כל דבר שאומרים עלינו. ודואגים לספק לחברה את מה שהיא רוצה לשמוע.

מסופר על איזה אדם שהתחיל לבנות בית, והביא פועלים שישימו יסודות לבית, ויצבעו ויבנו הכל. לאחר שסיימו לבנות את הבית, הם התחילו לעצב את הגינה בחוץ.

פתאום עבר שם איזה עובר אורח ואמר לבעל הבית: "תקשיב, נראה לי שאתה צריך לשים את האבנים בצורה הזאת, ואת הפרחים תחליף לצבע אחר, ותשים גם מזרקת מים שייראה כמו נחל"..

אמר לו בעל הבית – "מה אתה בכלל מתערב לי? מי אתה? אני מכיר אותך?…"

ענה לו אותו אחד- "מה זאת אומרת?.. הרי למי אתה בונה את הבית, ודואג שהכל ייראה יפה בחוץ? בשביל האנשים שעוברים ושבים פה. אז יש לי זכות להתערב!…"

אם כל אדם שיסתכל סביבו, ויראה איך הוא מתלבש, איזה משקפיים יש לו, איזה נעליים, איזה חולצות עם מותגים, בשביל מי הוא דואג להתלבש כ"כ טוב? מה אכפת לו איזה חברה החולצה שלו, או הנעל שהוא לובש? משווים משכורות, ציונים, ילדים ועוד, כשלא פעם זה המדרבן היחיד המוטיבציוני שמניע את האדם…

לפני שאנשים בונים בית, או קונים רכב, הם מסתכלים סביבם מה יש לחבר'ה, מה הולך היום. לא רק כמה הרכב עולה, אם הוא נח או לא. הכל שווה לו שכולם יראו את הרכב החדש, ויגידו לו "פששש… איזה רכב!"  

קל להיות "רוצח" בשגגה כשאתה חי בגלעד מוקפת ברוצחים, קל להישרט בעדינות הנפש כלפי קדושת השבת כאשר אתה מוקף במחללי שבת, לרצוח לעצמך ערכים ומוסריות כאשר אתה "מחובר" באינפוזיה לתקשורת במאה העשרים ואחת, ואפילו קל מאוד לאבד לפעמים צלם אנוש…

ומה עם הטביעת אצבע האישית שלך בעולם?…

שמעתי מאדם חשוב שסיפר לי על מנהג מעניין שלו. לכל מעטפה שמגיעה לביתו מ"קופת העיר", "ועד הרבנים" ועוד ארגונים רבים וטובים כיו"ב שממלאים וגודשים את תיבות הדואר, לאותם מעטפות שלרוב אנו משליכים לפח בלי לתת בהם מבט נוסף… הוא דווקא מקפיד לתת תשומת לב אישית לכל מעטפה שכזו ולשים בה… בין שקל לחמש שקלים בלבד! 'לפי מה שיש בכיס'…

ולמה? לא בגלל שהוא חושב שהשקל הזה יציל מישהו באמת!… הוא גם לא יפשוט את הרגל בקרוב מסתבר…

אלא בגלל שהוא לא רוצה להתנוון בעצמו… הוא לא רוצה לאבד אנושיות ורגישות מול כל מעטפה שמכילה סיפור חיים אנושי וכואב.

מבחינתו, להתעלם מכל מעטפה שכזו המשמעות היא להתעלם מצרה של יהודי! הוא בוחר באקט ראוי להערצה לכאוב את כאבו של הזולת, להתייחס, ולהשתתף בצורה סמלית מאוד אך גם אמפתית לשני, מבלי להתעלם ולזרוק את 'טביעת האצבע האנושית' שלו לסל האשפה שבחדר המדרגות!…

—

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: [email protected]