"ואתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך…" (פרשת עקב).
מיד עם צאת החג, המכשיר רוטט מאפס לאלף. אפילו לא למאה. חברות יקרות ומודאגות שבניהן ובעליהן יצאו לבית המדרש של קרלין, לא יכלו לשאת את המצב ויחד עמן אלפי אנשים מודאגים ברחבי הארץ. כולם בהלם שאסון ברמת מירון, מתרחש דווקא אצל החסידות הכי שומרת, הכי מקפידה, בחסידות שיש לאדמו"ר הכי הרבה קרדיט על תשומת לב לנהלים ובטיחות. אז כן, במוצאי החג כבר לא היו אלו רק הדי כיפת ברזל ואזעקות העולות ויורדות ברחבי הארץ. זהו שוב אסון פנימי, בתוך בית תפילת ה'. נער שחגג בפסח האחרון בר מצווה ועוד אדם צעיר כבן עשרים ושלוש שהפך לא מכבר לאבא, קיפחו את חייהם. יותר ממאתיים בני אדם נפצעו באירוע הזה, בגבעת זאב.
אסון מירון עוד טרי ומדמם. אין אינו נעצר, ועדת חקירה אינה מתפקדת. התחושה היא כי דמנו הפקר. מי לוקח אחריות? אנחנו מתמודדים בימים אלו עם זירה אחת גדולה בכל הארץ, אימה וזעם, מטחי ירי, פצועים והרוגים, עימותים בערים מעורבות, נראה שאין גזרה שאינה בוערת. הלב שורף, הראש מסוחרר, אין דרך להבין או לעכל עוד אסונות בממד שכזה.
גזירת שמים. הלא כן? נכון, כל אדם בשר ודם שמביט על האסון בגבעת זאב, יכול בקלות למצוא אשמים. לכעוס ולתמוה, כיצד חרף כל האזהרות של משטרה, ממוני בטיחות ועוד, התריעו מפני סכנה במקום אך איש לא עצר את ההמון מלעלות על הטריבונה הפיראטית הזו. בחסידות הכי קשובה להוראות ולבטיחות והנה. אי אפשר שלא לחוש את יד ה' הזועמת מלמעלה ומטיחה בנו שוב ושוב, בעוד גזרה ועוד גזרה. כמה עוד אפשר?
בשיחה אישית פנים ביתית על כל המצב מסביב, עלתה בי תובנה מעניינת. פתאום הבנתי דווקא מתוך כל המצב הזה, מדוע אומרים על הקב"ה שהוא אב רחום וחנון. כי האמת? מול ילדים קשי עורף כמונו, מי היה עוד נותר סבלני? אחרי שנים של צרות, של רדיפות, אחרי שנה קשוחה של קורונה, בה ניסינו להבין מדוע סגרו אותנו בבתים ולקחו לנו את העבודה, חזרנו ברגע לשגרה ולבלגן הרגיל שלנו. או אז, לפני שהספקנו להסדיר נשימה, הגיע אסון מירון ושוב גרם לנו להרהר, מה עלינו לעשות? אך כנראה שכל אלו לא הספיקו כדי ללמד אותנו לקח. אם נפשט את המצב ונסתכל על בשר ודם, איזה אבא הכי סבלני, לא היה עושה סוף לדבר? היה בא ופשוט סוגר אתנו חשבון עד היסוד. אבל לא כך הוא האבא שלנו. קל רחום וחנון שלא מפסיק לחכות לנו ברחמיו, עד שנלמד. הוא מכה, הוא מכה חזק יותר, יורה בתותחים הכבדים, אך כל זאת רק משום שהוא חפץ שנתעורר כבר ונבין, עד שנלמד.
אני תוהה לעצמי, מתי באמת נלמד? בואו נתחיל מעכשיו, מהרגע, כל אחת ואחת מהמקום שהיא יכולה בו. רק נביט על עצמנו, בואו לא ננסה לתקן אחרים. רק אותנו. זה לא פשוט כי אנחנו בני האדם, די רגילים להפיל על השני אחריות. ואני לא מדברת כמובן על חינוך ילדים, להם צריכים להתוות דרך ולהראות דוגמה אישית. אני מדברת על חיי היום יום שלנו, בהם ניקח אחריות על מעשינו, כמו לדבר יותר בכבוד זה לזה, כמו להתרחק ממקום של רכילות ולשון הרע, לא להסתכל על השני, מה הוא עושה וכיצד ולא נשפוט אותו, אלא נדון לכף זכות כמה שיותר. אני יודעת שאי אפשר הכל בבת אחת, אבל גם להצליח פעם אחת ביום, זה הרבה יותר מכלום. לפחות יש לנו כוונה לשנות ולתקן. בואו נגיד לעצמנו שאנחנו כן מבינות מה ה' אלוקיך שואל מעמך, ואנחנו כן פועלות למען ההבנה הזו ולמען ייקח מעלינו את עול הגזרות הקשות, כי שבענו. די.
