"בראשית ברא אלוקים" (א, א)
סופי תיבות המילים "בראשי'ת בר'א אלוקי'ם", הם אמ"ת. וכך גם בסיום מעשה הבריאה נאמר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר בר'א אלוקי'ם לעשו'ת" – סופי תיבות אמ"ת.
דרש מכך הגאון רבי אברהם סבע, מגדולי מגורשי ספרד, בעל 'צרור המור': ללמדך שאין שום קיום לבריאה ולעולם לולי יסוד האמת.
בהתחלה, בסוף ולכל האורך…
"ויברא אלוקים את האדם" (א, כז)
מפני מה בכל הברואים נאמר אחר בריאתם "כי טוב", ואילו לגבי האדם לא נאמר "כי טוב" לאחר יצירתו?
מפרש הגאון רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, ה'כלי יקר': כל הבריות, נבראו ללא בחירה חופשית ולכן ניתן לדעת מראש מה יהא בסופם.
שונים הדברים אצל האדם שהבחירה נתונה בידו, ולכן אי אפשר לדעת מראש על סופו "כי טוב"…
"ותתן גם לאשה עמה ויאכל" (ג, ו)
"שלא תמות היא ויחיה הוא ויישא אחרת" (רש"י).
בעת שהיה הגאון רבי מנשה מאיליה כבן חמש שנים, ישב אצל המלמד ושאל אותו על דברי רש"י אלו: "מי גילה לרש"י שחוה נתנה לאדם הראשון מן העץ כדי שימות? אולי דווקא בשל כך שהייתה אישה טובה דאגה שייהנה גם הוא מהפרי?"
השיב לו המלמד שרש"י לקח את דבריו מדברי המדרש.
"הא גופא קשיא", הריע הילד בניצחון, "מנין ידעו חז"ל את מחשבתה של חוה?"… המלמד כעס נורא על "חוצפתו" של הפעוט, אך לתדהמתו נענה מנשה הקטן והשיב תשובה מדעתו:
בפסוק כתוב "ותתן גם לאשה עמה ויאכל", המילה "עמה" מיותרת היא. שכן ניתן היה להסתפק בהבנת הפסוק בלעדיה. ולכן הבינו חז"ל שתיבת "עמה" רומזת לכך שחוה דאגה לטעום מן הפרי רק יחד עם בעלה ממש, כדי שלא תמות היא ויחיה הוא ויישא אחרת…
"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" (ד, ז)
לפי מה שהאדם עצמו – כך הוא רואה את סובביו.
וכך יש שביארו את לשון הפסוק שלפנינו: "הלא אם תיטיב", אם האדם עצמו הוא טוב במהותו, הרי שגם כאשר אחרים סביבו חוטאים – "שאת", הוא יודע להכיל את העוון ולשאת אותו ולהמשיך להתייחס אליהם בצורה טובה.
ברם "ואם לא תיטיב", אם האדם רע במהותו ואינו טוב עין ולב כלפי אחרים, "לפתח חטאת רובץ", בכל מעשה קטן שסביבותיו הרי הוא מוצא את החיסרון והפגם שבו…
"ואחות תובל קין נעמה" (ד, כב)
באחת הפעמים בהן הסתופף הרה"ק רבי שלום מקאמינקא בצל כ"ק מרן מהר"ש זי"ע בחצר הקודש בעלזא בשבת בראשית, נזדמנו לפניו שני מחותנים ששמם היה שווה.
רוחו של הרה"ק מקאמינקא הייתה טובה עליו והוא שאל את העומדים בסביבתו: היכן מצינו בפרשתנו, פרשת בראשית, שני מחותנים ששמם שווה. החסידים קימטו את מצחם, חשבו והרהרו בפסוקי הפרשה, אף חומש הובא למקום. אך לשווא, איש מהם לא מצא את המבוקש.
לבסוף נענה הרה"ק מקאמינקא לעומתם: למך לקח לו שתי נשים, מאחת מהן נולדו שני ילדים: תובל קין, "ואחות תובל קין נעמה". כותב על כך רש"י על אתר: "היא אשתו של נח".
בהמשך הפרשה נולד נח (ה, כח-כט) לאביו ששמו 'למך'. ברבות הימים נישא נח בן למך לנעמה בת למך. הרי לנו שני מחותנים ששמם שווה.
אחר הפטיר הרה"ק מקאמינקא: "יאה ללמך להשתדך עם למך"…
