עברו להם החגים וחזרנו לשגרה. שגרת הקורונה.
הילדים בבית, ההורים עובדים או שלא, כולנו אובדי עצות איך להעביר את הימים הללו בצורה המיטבית ביותר בלי שום נזק?
לא מעט הרגלים התפתחו לנו בתקופה הזאת, בתקווה לשמור על סדר יום כלשהו, על שגרה כלשהי.
היו לנו את החגים שהם בבחינת מתנה של ממש, הייתה לנו את הסוכה שהייתה חוויה יוצאת דופן והייתה בבחינת מקום נוסף שאפשר ללכת אליו, שמחת תורה, הקפות ומשאיות שמחה שמנגנות.
וכעת חזרנו לשגרה נטולת חגים, בינתיים נטולת מערכת חינוך, הורים שצריכים לצאת לעבודה, חנויות שסגורות בדיוק עכשיו שהחורף מתקדם בצעדי ענק ומתחיל להיות קריר בערבים בחוץ.
אין מה לומר, תקופה בהחלט מאתגרת ולא פשוטה, אבל אנחנו, בעלי ניסיון שכמונו, פיתחנו כבר הרגלים להישרדות בתקופות קשות אלה. זאת כבר לא הפעם הראשונה, המילה סגר שבזמנו הייתה נשמעת לנו מלחיצה ומפחידה, כיום היא עוד מילה בלקסיקון הרחב שלנו שהשתדרג מאוד בשנה האחרונה.
בידוד, חיובי, מאומת. הבן שלי בן שלוש יודע לדקלם לכולם שגן רותי סגור עכשיו בגלל הקורונה, והשוטר לא מרשה לצאת החוצה בלי מסכה. הגדול קצת יותר מתמצא בנושא של דוחות וקנסות, "ואמא תשימי את המסכה גם על האף לא רק על הפה". ממש ילדי דור הקורונה.
ניסיתי לא מזמן לדמיין את החיים שאחרי הקורונה, ככה לצאת מהבית בלי שום מסכה על הפנים, בלי המודעות של שמירת מרחק על פי הנחיות משרד הבריאות, בלי שהמילה קורונה תרחף מעלינו בצל מעיב.
ואת האמת שהיה לי די קשה, ככה אנשים ילכו בלי מסכות? יתקרבו אחד לשני וילחצו ידיים? אני בטוחה שזה יהיה מוזר לרובינו. נצטרך תקופת הסתגלות למצב המוזר והחדש הזה.
עד שהוא יגיע, אנחנו בשגרה הדי מוזרה אבל המוכרת שלנו. נהנים להתחפר לנו מאחורי המסכה, מביטים בחשדנות בכל מי שמעז להתקרב אלינו יותר משתי מטרים, מחטאים בקפדנות את הידיים, כך התרגלנו.
ההרגל עושה את שלו, וההיסטוריה מוכיחה שלכל דבר מתרגלים בסוף. דבר זה יכול לחזק אותנו גם בהקשר של שינויים עצמאיים, אדם שרוצה לשנות משהו בעצמו ובהרגליו סביר להניח שיתקל בקושי רב, אך לאחר שיתמיד זמן מה הוא יראה שהקושי הפך לו להרגל ואז מן הסתם לקל יותר.
