"למה עזבת אותו?" שאלו השוטרים את הנחקר.
זה האחרון נעצר ונלקח לחקירה בשל כך שהוציא את חברו מחוץ לחלון בקומה 30, החזיק אותו באוויר רגעים ספורים ולפי עדות עוברים ושבים – עזב אותו. הבחור צנח אל מותו.
"הוצאתי אותו מחוץ לחלון כדי לאיים עליו", השיב הנחקר. "הוא צעק 'עזוב אותי! עזוב אותי!' אז עזבתי"…
• • •
על הציווי להותיר פאה בשדה מצווה התורה בפרשתנו: "לעני ולגר תעזוב אותם". לעזוב – למי שמבין עברית – זה לעזוב.
בפרשת משפטים מופיעה המילה הזו פעמיים: "עזוב תעזוב עִמו". ואם המשמעות של 'לעזוב' היא להניח, להרפות, לחדול – אז דאבל של "עזוב תעזוב" בטח מחייב נטישה.
זהו, שלא. "עזוב תעזוב עמו" – אתה מוכרח ללכת, לתפוס יחד איתו ולהרים את החמור. התבלבלתם?
"מגן אברהם!". הקריאה הרמה שנשמעה בתחילת חזרת הש"ץ לא גרמה לשום ראש להסתובב. כולם הכירו את יצחק, יהודי מסכן שדעתו לא הייתה מיושבת עליו. הוא היה נוהג להקשיב קשב רב לתפילתו של שליח הציבור ו"לעזור" לו בקול רם. כמובן, רק כדי שהשליח-ציבור ידע כיצד להמשיך להתפלל…
לפעמים היה יצחק זועק "בעגלא ובזמן קריב" לפני "ואמרו אמן", פעמים שהיה מעדיף לעזור בקטעי הסיום של פסוקי דזמרה, או דווקא בסיום הברכות בחזרת הש"ץ. לא היו זמנים קבועים לעזרה חשובה זו של יצחק. הכל לפי נדיבות לבו והחלטתו.
יצחק היה אביו של רבי שלמה, אחד מתלמידי החכמים בקהילה. בושה רבה חש רבי שלמה בכל פעם שאביו "עזר" בקול גדול באמצע התפילה. בעיקר כאשר היו לא מעט מילים אותן הגה בצורה משובשת, מה שגרר חיוכים וקריצות מהמתפללים.
יום אחד שוחח רבי שלמה עם יצחק אביו. "אבא, כאשר אתה מתקן את שליח הציבור – זה מפריע לסדר התפילה. בעיקר כאשר אתה מתבלבל עם המילים והריכוז של המתפללים נפגע".
"ככה?" נדהם יצחק. "אם כך, מהיום יותר לא אפריע בתפילה".
למחרת לפנות ערב, באמצע חזרת הש"ץ במנחה, לקראת סוף ברכת "על הצדיקים", בעת שענו הציבור "ברוך הוא וברוך שמו" על המילים "ברוך אתה השם", זעק יצחק בקול גדול: "שִׁימֶען הוּא מִיטְוָואךְ לַצַּדִּיקִים" (-שמעון הוא 'יום רביעי' לצדיקים).
החזן שאמור היה לסיים "משען ומבטח לצדיקים", נשנק מגל צחוק שאיים להתפרץ מתוכו, המתפללים געו בצחוק רם ואיכשהו – בין פרץ צחוק אחד למשנהו – הצליח החזן לסיים את התפילה.
בדרך לבית, ניסה רבי שלמה להבין מה עבר על אביו. "אבא, הלא רק אתמול הבטחת לי שלא 'תעזור' יותר באמצע התפילה. למה התערבת היום בתפילה?".
"הבטחתי שלא אעזור כשאני לא יודע", השיב יצחק בתקיפות. "אבל כשאני יודע מה צריך להגיד – בטח שאגיד".
המילה 'לעזוב' – מבאר הגאון רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל 'הכתב והקבלה' – מכילה בלשון הקודש שתי משמעויות. א. להרפות (כמו "ויעזוב בגדו בידה" שנאמר אצל יוסף). ב. לסייע (כמו "ויעזבו את ירושלים עד החומה", שנאמר בנחמיה).
במשנה (פאה ד, א) מלמדים אותנו חז"ל שלמרות המצווה להשאיר פאה לעניים, כשמדובר בפאה של אילן גבוה, כגון דקל, בעל הבית עצמו מטפס ומוריד להם את הפירות; כדי שלא יסתכנו. אולם פאה שאין בה סכנה, כמו בתבואה בשדה וכמו בפרט ועוללות של גפנים שאינן גבוהות – "לעני ולגר תעזוב אותם". תניח לפניהם והם ייקחו לבד.
בפרשתנו המצווה היא להניח לפני העניים. אולם בפרשת משפטים הציווי הוא דווקא לגשת לסייע.
• • •
תשאלו את אנשי המקצוע מהרווחה או אנשי עמותות החסד: יש אנשים שמצווה ללוות אותם שלב אחרי שלב. לא לעזוב אותם ולא להרפות בשום שלב מהעזרה. זה הסיכוי היחיד שלהם לחזור למעגל החיים. לעומתם, יש את אלו שאסור להעניק להם סיוע מדי צמוד. יש לשמור על דיסטנס, ריחוק; לתת להם לקום ולהיכשל ולקום שוב בעצמם. רק כך הם ילמדו ללכת ולא יפתחו תלות.
אם לא עוזבים את מי שצועק 'עזוב אותי!' – כיצד נדע מתי צריכים לאחוז ומתי להרפות?
הכלל הכי חשוב הוא לא לחשוב שאנחנו יודעים הכל בעצמנו. כדאי להתייעץ. לשאול. לברר שוב.
זו לא בושה לשאול כשלא יודעים. תשאלו את "שִׁימֶען הוּא מִיטְוָואךְ לַצַּדִּיקִים"…
