בימים האחרונים נפוצה הידיעה לפיה רוסיה עומדת לשנות את כללי המשחק ותחל להצר את צעדיה של ישראל על-ידי יירוט הטילים ואיום על כלי טיס הפועלים נגד מטרות איראניות בשטחה של סוריה. חלק מהפרשנים בתקשורת, וגם פוליטיקאים מסוימים בחרו להתייחס לידיעה זו כאל עובדה מוגמרת, משל הייתה זו הכרזה רוסית רשמית. בפועל, רק המציאות בשטח תקבע, האם מדובר בידיעה כוזבת, תרגיל בלוחמת מידע או בשינוי מדיניות אמיתי.
המצב הנוכחי שבו ישראל מפציצה מטרות בסוריה מתחת לאפם של הרוסים ככל ומתי שמתחשק לה נמשך כבר יותר משש שנים. לאורך תקופה זו היו מספר רגעים משבריים בהם הושמעו דברים דומים. הנה, אוטוטו יתעורר הדוב הרוסי משנתו המסתורית, יניף את כפו ויפיל את מטוסינו בטפריו החדים. בפועל, לא חל שום שינוי אמיתי במדיניות הרוסית. גם כאשר מטוס הריגול שלהם הופל בטעות על-ידי נ"מ סורי שניסה לכוון למטוסי תקיפה ישראליים בספטמבר 2018. בהתעלם מחרון אפו של משרד הביטחון הרוסי, הנשיא פוטין נתן הנחיה חד-משמעית – להמשיך בשיתוף הפעולה עם ישראלים, וכך היה.
ישנם מספר גורמים שגרמו לרוסים לבחור בקו מתון שכזה כלפי ישראל. ראשית, יחסיהם עם איראנים הינם מורכבים מאוד, לא מדובר בברית, אלא בשיתוף פעולה די מאולץ וזהיר, כאשר מה שמאחד את הצדדים היא בעיקר העוינות כלפי ארצות הברית והמערב. בהקשר הסורי, ברור לשני הצדדים כמה הם זקוקים אחד לשני, וכמה משטרו של אסד זקוק לסיוע של שניהם. ביחד הם סייעו לדכא את האופוזיציה, הכו את דעא"ש והציגו חזית משותפת נגד נוכחות אמריקנית.
אך יחד עם זאת, התכניות לטווח הארוך של איראן ורוסיה בנוגע לסוריה הינן שונות, שלא לומר מתנגשות. איראן רואה את עצמה כמעצמה אזורית דומיננטית, ששולטת בפועל ב"סהר השיעי": תימן, עיראק, סוריה ולבנון, וממש לא זקוקה לנוכחות רוסית במרחב הזה. רוסיה רואה בסוריה היאחזות אסטרטגית אחרונה שלה במזרח התיכון, ומוכנה לשתף פעולה עם מעגל רחב של צדדים בתהליך השיקום של סוריה לאחר המלחמה. למשל, במוסקבה ישמחו לשתף פעולה עם מונרכיות סוניות של המפרץ הפרסי – סעודיה, אמירויות ואחרות. בקרמלין מבינים היטב: מצמוץ אחד והאיראנים יעיפו אותם מסוריה, וכל ההשקעה והאבידות תהיינה לשווא.
לכן, מאז 2015, היה לרוסים נוח מאוד להגביל את הנוכחות האירנית בידיים ישראליות. היה בכך גם מסר חשוב למשטרו של אסד: לרוסיה יש ערוץ הידברות עם ירושלים ולאיראנים אין, רוסיה היא שחקן שמתחבר לכולם – לישראל, למונרכיות של המפרץ ועוד, איראן רוצה לחבר אתכם לעצמה.
זאת ועוד, ההתכתשות עם ישראל טומנת בתוכה סיכון רב עבור רוסיה. במידה וחיל האוויר הישראלי יוכיח קבל עם ועדה שמערכות נ"מ המתקדמות ביותר שהרוסים הציבו בסוריה מאז 2018 אינן מסוגלות למנוע ממטוסינו להמשיך הפצצות בסוריה, יהיה מדובר בפגיעה תדמיתית וכלכלית קשה עבור משטרו של פוטין. התדמית של מעצמה עולמית שמסוגלת להוות משקל נגד לארצות הברית תתרסק, וכך גם התדמית של יצרנית מערכות נשק מתקדמות מודרניות. בהתחשב במשבר העמוק בו נמצאת רוסיה, מדובר יהיה בפגיעה כואבת במיוחד. במוסקבה יודעים טוב מאוד, שעבור כל ממשל בישראל הפעילות בסוריה איננה בגדר גחמה, אלא אילוץ אסטרטגי ממדרגה ראשונה. לפיכך, ישראל לא תוותר ותפעיל את כל היצירתיות שלה, את כל המוח הטכנולוגי שלה על-מנת למצוא דרך להמשיך ולהכאיב לאיראנים ולא לאפשר להם ליצור חזית מסודרת מדרום רמת הגולן עד ראש הנקרה.
לכן, גם אם הדיווח נכון, וממשל ביידן הבהיר לרוסיה שאיננו תומך כלל בפעילות ישראלית נגד איראנים, לא נראה שהדבר יספיק עבור הרוסים כדי לשנות לפתע את המדיניות שהחזיקה מעמד במשך שנים. השינוי יתכן במידה וחלו התפתחויות נוספות כלשהן מאחורי הקלעים. נניח, תפנית משמעותית ביחסי רוסיה – איראן שעוד לא נחשפנו אליה. אם כי הסבירות של תפנית כזו נראית נמוכה.
בנוסף, יש לזכור שגם מעצמות עושות טעויות. ברית המועצות למשל עשתה טעות חמורה בניתוק היחסים עם ישראל ב-1967. ניתן לקבוע בוודאות, שבעקבות המהלך, מדיניות סובייטית במזרח התיכון איבדה את האיזון, הערבים החליטו שברית המועצות מעכשיו נמצאת "בכיס שלהם" וקיבלו את כל התמיכה הסובייטית כמובנת מאליה תוך כדי שהם מנהלים יחסים ענפים עם ארצות הברית, היריבה המושבעת של הסובייטים. בסופו של דבר, ברית המועצות הפסידה את האזור לארצות הברית שהשכילה לשמור על יחסים עם כל הצדדים. ברוסיה הפוסט-סובייטית מבינים זאת היטב, אך עולם כמנהגו נוהג ולא ניתן לפסול אפשרות של טעות חוזרת.
אף על פי כן, לאור האמור לעיל, כל עוד לא יחול שינוי חד-משמעי בשטח, ניתן להתייחס לדיווח על שינוי המגמה בספקנות רבה. הנייר צר מלהכיל את כל הגורמים שמסוגלים להוביל לדיווח שכזה, החל משליחת אזהרה לישראל כדי שתימנע מ"פעילות יתר", ועד לפעולת הסחה עבור איראנים, שממילא לא סומכים לרגע על הפרטנר הרוסי ולא מאמינים לאף מילה שיוצאת מקרמלין. בהחלט יתכן, שמדובר בניסיון לתקוע טריז בין הממשל בישראל לממשלו של ביידן, ללא כוונה אמיתית לערוך שינוי מהותי כלשהו בשטח הסורי. פעולה מאוד אופיינית למדיניות החוץ הרוסית בעידן שלטונו של וולדימיר פוטין.
—
הכותב הוא מומחה לרוסיה והמרחב הפוסט-סובייטי, עמית מחקר במכללת נאט"ו לביטחון, רומא (איטליה)
