כמה פעמים יצא לכם לקבל מהילד תגובה שהפתיעה אתכן? עשיתן למענו המון והוא מגיב בסוג של סטירת לחי התנהגותית. פגיעה, בכי, תלונה, חוסר שיתוף פעולה.
כשאנחנו נותנים לילד עוד ועוד והוא מחזיר לנו בכזו התנהגות, צריכה להידלק אצלנו נורה אדומה: האם אני הורה מרצה?
אם אצליח לענות על השאלה המתבקשת, מה אני מרוויחה מהריצוי הזה, על איזה צורך פנימי שלי זה בא לענות – אז הבנתי את כל התורה כולה, ואני צפויה לאחוז בפתרון למשוואה.
מדוע אדם מרצה? כי לעיתים, באופן תת הכרתי, הוא זקוק לאהבה, להיות מושא להערכה, לקבל אישור מהסביבה על היותו טוב, מאפשר, מקבל.
אם איני יודעת לספק לעצמי את התחושות הללו – סביר להניח שארצה להיעזר בחברה שסביבי, בני משפחתו קרובים וביניהם ילדים, שהם האובייקט הראשוני והזמין לקבל מהם את אשר מחפשת לה נפשי. כמובן גם אם הדבר אינו במודע.
תהליך הריצוי הינו הדרגתי, ורק אשר הוא מגיע לשיאו, והאדם חש כי אין בכוחותיו למלא אחר אינספור בקשות ריצוי, רק אז הוא חדל, ומבחין כי האיזון בין המחיר ששילם לרווח הסמוי שציפה לקבל, הופר.
בחקירה אחר דפוס פעולה שכזה נגלה אדם המותיר את רצונותיו בצד, וממלא אחר רצונות ילדיו ובני משפחתו. אם הוא מזהה באופן תת הכרתי שלא קיבל את מבוקשו, קרי הערכה, אהבה או תחושת תמיכה ושייכות, הוא יתרגם זאת כ"לא פעלתי עבורם מספיק", והוא יגדיל את טווח הנתינה וההתמסרות שלו, גם אם זה מעבר לכוחותיו. יתכן שהוא גם יבצע דברים שכלל לא ביקשו אותם ממנו. הוא יגדיל ראש, ובמקביל יגדיל את נתינתו. הורה מהסוג הנ"ל הינו הורה הנותן ללא הפוגה ומתקשה לשים גם גבולות לילדיו, מאחר שאין הוא רוצה להצטייר בעיני ילדו כ"הורה רע".
הורה כזה יתקשה מאוד להכיל את הבכי של הילד, משום שאצלו זה מתורגם כחוסר שביעות רצון של הילד ממנו, והוא יבקש מיד לרצות את ילדו.
מה קורה בזמן הזה בתת המודע של הילד?
זו באמת שאלה מסקרנת. בדינאמיקה מעין זו חווה הילד שליטה על ההורה. הוא רואה בהורה שלו אישיות חלשה, הורה שנותן מהר מידי, שלא שם גבולות, ועד כמה שנראה לנו ממבט חיצוני שהילד נהנה מחופש ומתחושת הנאה ושלווה – האמת היא שההיפך הוא הנכון, והאמת כה כאובה. בתת המודע של הילד מתרחשת חוויה של פחד, של חיים בתוך חלל גדול וענקי, בו אני הקטן, "השליט". חלל גדול ללא גבולות, בו אני חש שלא באמת אכפת למבוגרים ממני, הם לא עוצרים אותי, לא באמת דואגים לי ומאפשרים לי יותר מדי. בתוך המקום המבהיל והחשוך הזה, הילד מחפש משענת, מסגרת, מקום מוגדר וקטן לחיות בו כיאה לפרופורציות הגוף שלו ולמבט שלו על החיים. הוא מחפש דמות עם מהות, הורות שתעניק לו משמעות.
מהי הדרך שלו להשיג זאת?
הרצון בגבולות הינו רצון מובנה וטבעי. כל אדם מבקש בית לגור בו, כי זה גודר ותוחם אותו, ומספק לו את הפרטיות הנדרשת. גבולות עוזרים לי בהגדרה העצמית שלי. הם מבהירים לי מה אני לא – במה אני לא דומה לאחרים, ובאותה העת מסייעים לי לבנות את עצמי ולייצר מענה לשאלה מה יש בי שאין לאחרים. על מנת להשיב לעצמו את הגבולות, ועל מנת לענות על הצורך הכה טבעי שלו להיות מוגדר, הילד מייצר התנהגויות שהמשותף לכולן הינו חוסר שיתוף פעולה. זה יכול להתבטא בבכיינות יתר, בצעקות על ההורה, בהתנגדויות חוזרות ונשנות, בדיבור מטיח ומאשים. את שלל ההתנהגויות הללו מפרש ההורה כשנאה של הילד כלפיו, ולא מבין מהיכן היא נולדה, הרי הוא לא פסק מלהעניק לו כל אימת שדרש, וגם כשלא. אבל בעצם, בתוך לבו של הילד בקשה לא מודעת וסמויה
"אמא, אבא – עצרו אותי! היו אתם חזקים יותר ממני!" זוהי בקשה נואשת לגדור אותו, זוהי אמירה מפורשת הזועקת לגבולות ולתיחום, לחיים בתוך מקום מוגן ומוגדר, ולא בחלל פרוץ ומפוזר בו הכל מותר.
אבל ההורה מפחד להקריב את הצורך שלו באהבה, ומפחד להיות שנוא ע"י הילד, ולכן ממשיך כאילם וכחרש במלאכת הריצוי, וחש בדיוק אותה תחושת שנאה שממנה כה רצה להימנע.
אם כך – הורה טוב הוא הורה שבטרם החל בעבודת ההורות, דאג לערוך בירור פנימי בינו לבין עצמו, ולהבין מה מניע אותו בביצוע פעולות מסוימות או בהימנעות מאחרות. זהו הורה שסיפק לעצמו את התחושות הנדרשות המובילות לאינטראקציה בריאה בינו לבין ילדיו ובני משפחתו, ולרגע לא פעל פעולותיו כדי לזכות לקבל אהבה או תמיכה, מה שאפשר לו נתינה מדודה מתוך אהבה ויצירת גבולות, שיסייעו להתפתחות התקינה והבריאה של צאצאיו.
כשמלאכת הריצוי (זו הבאה כדי לענות על צרכי הפנימיים והלא מודעים) תגיע לסיומה – ירגיש הילד בגבולות הבאים ממקום של אהבה, ויחדל מהתנהגות של חוסר שיתוף פעולה.
הוא יבין שאת מבוקשו הטבעי הוא קיבל – לחיות תחת צלו ובחסותו של הורה עוצמתי ומגן.
—
ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.
