בעיצומה של הקורונה, שחה לי יום אחד בתי בת השמונה, כי היא מתגעגעת מאוד לימים בהם הלכו בלי מסכה. מאוד קשה לה לצאת לכל מקום עם מחסום הפה הזה. הבנתי אותה. כולנו התמודדנו עם אותה מציאות. יש ילדים שהיה להם קשה אפילו יותר. תינוקות שנולדו למציאות הזו, לא הכירו פנים של אנשים רבים סביבם. אפילו בת הארבע עשרה שלי שהתחילה שנה חדשה בעיר חדשה, לא ראתה באמת אף אחת מחברותיה, עד לפני שבועיים, כשהתלהבנו שירדו המסכות. היא חזרה הביתה וסיפרה שלא זיהתה חצי כיתה. והנה כבר מאיימים להחזיר אותן. אתמול, יום שני, קראתי כי מחצות אובחנו 88 ישראלים כחיוביים לנגיף הקורונה. מדובר במספר המאומתים הגבוה ביותר מאז סוף חודש אפריל. שיעור הבדיקות החיוביות נכון לאתמול הוא 0.4% – נתון גבוה לשבועות האחרונים. למעשה, מספר החולים הפעילים שהיה עד לפני כמה ימים פחות מ-200, זינק ל-387.
מהיכן מגיעה אלינו הקורונה בחזרה, לאחר שכבר נראה היה שיצאנו ממנה ושכחנו לחלוטין מריחוק חברתי ומסכות במקומות סגורים? הטענה הרווחת היא כי זירת האסון הנה בנתב"ג. אנשים נכנסים ויוצאים מהארץ ואין אכיפה מספקת, מה שמאפשר חדירה מהירה וקלה של ואריאנטים שונים ומשונים מארצות כאלו ואחרות. כך לדוגמה, 4,874 בני אדם חזרו ממוסקבה בחודש האחרון, אף שרוסיה מוגדרת ב"רמת סיכון מרבית", 31 מהם התגלו כחולי קורונה. עוד כ-10,000 נחתו ממדינות עם "אזהרת מסע חמורה".
נתון נוסף מיום האתמול, נוגע למערכת החינוך, אז הודיע משרד החינוך כי יש כ-180 מאומתים לקורונה בכלל מערכת החינוך, מהם 164 תלמידים ו-16 אנשי צוות. 3,517 תלמידים ו-110 אנשי חינוך שוהים בבידוד.
אז מה עושים? הרי אנשים רבים מתכוונים לטוס בקיץ לחו"ל, לאחר יותר משנה בה בוטלו כל אפשרויות החופש אליה התרגלו והחשש הולך וגדל. אנחנו לפני שיא החופש וכבר יש כזו התפרצות. מה יהיה כשיטוסו אלפים? שר הבריאות, ניצן הורוביץ, הודיע כבר כי בתוך כמה ימים תונהג אכיפה מחמירה בנמל התעופה על מי שיטוס למדינות אסורות, "תוך הטלת קנסות גבוהים מאוד על מי שיצפצפו על ההוראות ויסכנו את בריאות אזרחי ישראל". הוא הבהיר כי יינקטו צעדי פיקוח מחמירים, על מנת לנהל את מקרי התחלואה במוקדי ההתפרצות, למען שמירה על בריאות הציבור. לדבריו, "כל מקרי ההדבקה האחרונים הם תוצאה של הפרת בידוד".
אז אין ספק. הזהירות הכרחית ואין לנו דרך אחרת מלבד להביט על העבר הלא רחוק שהיה מנת חלקנו ולצפות פני עתיד. לא להגיד "לי זה לא יקרה", כי כולנו כבר היינו מבודדים, מרוחקים מבני המשפחה, עשינו חגים לבד, לא יצאנו לאוויר הפתוח עם הילדים. חיינו בתנאי סבל של ממש. אנחנו אומנם לפני החופש, אך ממש בסופו ממתינים לנו שוב חגי תשרי. האם אנחנו רוצים למצוא את עצמנו שוב באותו הסרט?
ככל שהדבר תלוי בנו, חייבים להתחיל להקפיד. אני מבינה שחו"ל קורא להרבה אנשים, אך זכרו שהעולם מפוצץ קורונה. כאן אנחנו חיים בשקט יחסי, אך לא כן בארצות העולם השונות. בואו נתאפק עוד קצת, בואו נשמור על חובת בידוד, בואו לא נהיה חכמים גדולים מדי. בסופו של דבר הבומרנג חוזר אלינו ואנחנו אלה שניכנס שוב לחדרי חדרים. לא חבל?
