דממת מוות שררה ברחובות ירושלים של לפני מאה וחמישים שנה. מגפת החולירע פרצה בשנת תרכ"ו בסופה אימתנית וגבתה חללים רבים בדרכה. אחד מגאוני ירושלים של אז, הגאון רבי מאיר אויערבך מקאליש, בעל 'אמרי בינה', החליט שאינו יכול עוד לחשות. חייבים לעשות מעשה.
הוא ניגש בלאט לידידו הקדוש, ראש ישיבת המקובלים 'בית אל', רבי ידידיה רפאל אבולעפיה – שנודע בפי כל בכינויו "הַיָרֵ”א" (ראשי תיבות של שמו, שביטא אף תואר כבוד ליראת השמים שקיננה בו. יום פטירתו ט”ו בסיוון), ונועץ עימו כדת מה לעשות.
היר”א יעץ לרבי מאיר אויערבך שיערוך 'שאלת חלום'. סדר זה מקובל אצל גדולי עולם שהם מתנהגים מספר ימים בפרישות, טובלים במקווה לפי מספר פעמים מסוים ובכוונות טמירות, צמים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והולכים לישון כשהם בתענית, את שאלתם הם כותבים בצורה מיוחדת בכתב קולמוס על גבי עור צבי ומניחים אותה מתחת למראשותיהם.
מי שראוי לכך זוכה שמן השמים יגלו לו את התשובה לשאלתו באמצעות פסוק.
הפסוק אינו אומר בצורה מפורשת את התשובה, אלא רומז לה. על החכם שקיבל את התשובה מוטלת האחריות לפענח בצורה נכונה מה התכוונו לרמוז לו מן השמים. לאחר הדרכה מגדול המקובלים – היר”א, ערך רבי מאיר אויערבך שאלת חלום.
בחלומו הוא רואה אש שחורה מרצדת על גבי אש לבנה, האותיות רושפות ובוערות, הוא מרגיש את גודל המעמד כאשר הוא קורא את הפסוק משיר השירים: "הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" – – –
נבעת קם ה'אמרי בינה' משנתו, נטל את ידיו ומיהר לביתו של היר”א. כבר חצות לילה כעת, ודאי קם ראש ישיבת המקובלים לערוך תיקון חצות, הוא קיווה שלא יצטרך להפריעו באמירת הפסוקים. להפתעתו הרבה – חיכה לו היר”א בבית המדרש כשכולו אחוז שרעפים.
"בחצות הלילה שמעתי בת קול שמנהמת כיונה", שח המקובל הספרדי לרעהו, הגאון האשכנזי, עוד טרם שזה האחרון פתח את פיו, "הקריאו לי משמים את הפסוק בשיר השירים", וכאן אמרו שני הצדיקים מילה במילה את הפסוק שהזכרנו, נוכחים לדעת שמן השמים מכוונים אותם אל הפתרון.
אך מהו הפתרון? לא עמדו עדיין על סודו.
שקעו הצדיקים איש איש במחשבותיו, כשלפתע ננער היר”א ואמר בלאט: "במדרש דרשו חז”ל 'הנה זה עומד אחר כותלנו – זה הכותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה לעולם'". הרב מקאליש הנהן וחיכה להסבר. והיר”א המשיך: “לבי אומר לי, רבה של קאליש, שחוטאים חטא כבד בני ירושלים בכך שמצויים הם ליד שריד בית המקדש, מקום קדוש ממנו לא זזה השכינה, ואינם נוהגים בו כבוד".
קיבל רבי מאיר אויערבך את דברי רעהו, ונפרד ממנו כדי לכנס באישון לילה אספה של רבני העיר וגאוניה, יחדיו יטכסו עצה מה לעשות.
לאחר דיונים רבים נפלה ההחלטה: בכל חתונה אנו אומרים “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, מעתה ועד עולם – קיבלו עדות יוצאי אשכנז בירושלים עיר הקודש, עליהם ועל זרעם – שלא לערוך חתונה עם יותר מכלי זמר אחד. קבלה שעומדת בתוקפה עד היום!
מספר ימים עברו והמגפה נעצרה כליל, או אז נוכחו בני ירושלים לדעת שאכן הכותל המערבי היה זה שתבע את עלבונו, וגאוני הדור הם שמנעו את המשך האסון הכבד.
