המציאות המטורפת הזו פגשה הפעם את כולנו. מסתבר שיש משפחות שחוות את האיום הזה כשגרה. אך רק כאשר היא השיגה אותנו ותפסה את כל יושבי הארץ, פתאום התעוררנו. וכך כתבה לנו השחקנית והיוצרת, חנה כהן אלורו, המתגוררת בעוטף עזה:
אין מספיק זמן. בימים האחרונים הוואטאפ והמסנג'ר שלי מופצצים באהבה והצעות והזמנות ואינסוף. באמת אינסוף ללב של עם ישראל. אבל גם קיבלתי הרבה הודעות בנוסח 'חנה, רציתי לבקש סליחה, רק עכשיו כשיורים עלינו פה בת"א/בני ברק/מרכז, אני מתחילה להבין שלא הבנו כל השנים, על מה את כותבת ולא קלטנו מה אתם עוברים בדרום, סליחה, זה לא שפוי ולא הגיוני, סליחה'.
אז מצד אחד אני מגיבה ישר 'מה סליחה? למה מה זה קשור אלייך? מה, את החלטת להיות ממשלה רופסת שמאפשרת ירי טילים על הדרום? תירגעי… ומצד שני גם קצת חשוב לי להגיב שהטילים על המרכז זה נורא באמת, אבל לא מתקרב למה שקורה לתושבי העוטף. אין מספיק זמן. אתם מבינים? כתוב לפי פיקוד העורף שיש לנו 15 שניות להגיע למרחב מוגן, אבל זו שטות גדולה, בפועל יש לנו 7-10 שניות עד הבום/יירוט/פגיעה, שעכשיו, אחרי שרצתם קצת, אתם מבינים שזהו זמן בלתי אפשרי להספיק בקושי. ולא, אנחנו לא בתחרות על מי יורים יותר או מי מסכן יותר, כי אין תחרויות במלחמה, ואני גם בכלל לא תחרותית, וגם כי ברור שניצחנו… אחרי שראיתי את התמונה של הרסיס שחדר את חלון הממ"ד בשדרות ונרצח ילד בן חמש, לא רק נגמר הזמן אלא גם האוויר, התחלתי לארוז. בין לבין האריזות שלוקחות לי שעות, כי שבת וחג, והילדים, ואוכל, ואיך אורזים ולכמה זמן? ומה חשוב ומה לא לקחת? הרדמתי את התינוקת בחדר שלי, כדי שיהיה לה שקט מכל הרעש בממ"ד שהפך לסלון של הבית בערך, שתוכל לישון קצת ואז – צבע אדום.
- זורקת כל מה שיש לי בידיים ורצה.
- רצה רצה רצה רצה רצה.
- רצה ורצה.
- שולפת אותה מהמיטה ורצה לממ"ד.
- רצה רצה רצה, ממלמלת תוך כדי סליחה בובית שלי, סליחה.
- – בום בום בום – יירוטים.
- נכנסת לממ"ד ובוכה יחד עם קרני, התינוקת, כי אין מספיק זמן. מאותו רגע לא הוצאתי אותה מהממ"ד. היא בכתה כי רעש, כי אור, כי היא רוצה לישון והפריעו לה, אוהב, בני, קלט את חוסר האונים שלי ואמר לי 'שימי אותה לידי במיטה שלה ואני אנדנד אותה'. וככה אחרי כמה דקות הוא מערסל אותה בין הרגליים והם נרדמים יחד באור וברעש ובממ"ד.
בין דפיקות לב, בין תפילות לב, בין מחשבות לב.
ארזתי ונסענו, כי אני רוצה עוד זמן
