אחרי חנוכה זה בערך משהו כמו אחרי החגים.
מאחרי חנוכה, כך החלטתי – זהו, איני שמה יותר שמן באוכל, איני אוכלת דברים מטוגנים. אני מתרחקת ממאפיות כמו מאש.
כל זה קרה בנר אחרון של חנוכה, ישבתי ופטפטתי עם חברה, וניסיתי לספור את כמות הסופגניות שאכלתי השנה. היא מראש הודיעה שאינה משתפת פעולה ואני הראיתי קצת יותר גמישות, בכך שהודעתי שאיני מצליחה לספור. וזהו. מכאן התחיל שלב הקבלות הטובות. מחנוכה עד פורים, סוג של ימי בין המצרים. זמן שהוא ריק מחגים ומתאים במיוחד לדיאטות. כבר ראיתי את הסלט עם העלים הירוקים בעיני רוחי, את המרקים המהבילים שאני הולכת להכין מעתה ואת הקלוריות שנושרות. ואז לפתע פתאום נכנס בעלי הביתה, עם צלחת קטנה ביד, מכוסה בצלחת קטנה מלמעלה. סקרנית פתחתי אותה ותנחשו מי שכבה לה שם בפנים? סופגניה, עגלגלה וריחנית.
זה הרגע שבו התמוססו להם כל החלומות, נחזור אליהם שוב אולי בחנוכה הבא. הודעתי לחברה שסופגניה נוספת התווספה לרשימת הסופגניות הבלתי ספירות וזהו. אני די בטוחה שניצחתי בתחרות הזאת לעת עתה.
"האם אני עד כדי כך חסרת יכולת לעמידה בפני פיתויים"? תהיתי לאחר מכן לעצמי, ואז התחלתי לשחזר את כל הפעמים האחרות שבהן עמדתי בפני פיתוי כזה או אחר. ניסיתי לחשוב, ואז כן, נזכרתי בעוד פעמים בהם רציתי מאוד דבר מה, בעוגות הצבעוניות והיפות שהביאו לאחד ממקומות העבודה שעבדתי בהם והיו נראות מאוד מגרות, אך ההכשר שם היה די מפוקפק, בבגד שהיה בחנות כל כך יפה והיה מונח בדיוק, רק שהאורך שלו לא היה בדיוק מתאים, ואפילו בפעמים שאז באמת הייתי רצינית בדיאטה והצלחתי לסגור את הפה בצורה די עקבית.
אז זה לא משהו גורף, הגעתי למסקנה, אם נפלתי פעם אחת זה לא אומר עלי משהו סופי ומוחלט, היו עוד כמה סיטואציות כאלה בהם נהגתי אחרת. ואז נרגעתי. לפעמים התנהגות שלנו, במצב מסוים או בסיטואציה כלשהי היא לא באמת מה שהיינו רוצים שהיא תהיה ואנחנו אפילו מאוכזבים מכך, ולפעמים אפילו מסיקים מסקנות. אנחנו צריכים לזכור תמיד גם את הפעמים האחרות בהם נהגנו כן בצורה המיטבית שאנחנו שואפים אליה ואת כל הפעמים שבהם דווקא הצלחנו. בצורה כזאת נדע להיות שלמים ומכירים בערך האמיתי של עצמינו.
