"אבל אשמים אנחנו. בראותנו את צרת אחינו ולא שמענו וגם דמו הנה נדרש".
אשמה באה בהטחה.
כאילו יש את מי להאשים. ומה זה בכלל יעזור לנפטרים, כיצד זה יעלה, אם בכלל, את נשמותיהם הטהורות. ומה אנו בכלל מבינים ורוצים בשעה קשה זו כשמתינו מוטלים לפנינו. כן הכרנו, לא הכרנו, כולנו היינו במירון. השתטחנו על קברו של התנא הקדוש לא פעם… גם בל"ג בעומר היינו לא שנה אחת.
ומבינים, הו הו מבינים. את גודל הדחק. הרצון להיות קרובים להתרחשויות, לא לפספס כל עניין וכל מצב. להתבונן בשרעפי הקודש של האדמו"ר, על צמר הגפן הטבול בשמן. יציקת השמן כשניגוני הרגש המצמררים מתנגנים ברקע האדמו"ר וכל הקהל האדיר עומד, מתנועע בהתרגשות, חושב ומבקש, מתחנן על ניקוי עוונות, על קריעת רוע גזירות. על בקשות אישיות.
והכל הרי לכבוד התנא האלוקי.
לתת לשלהבות להתחיל לעלות, האש עולה השמימה. או אז מתחלף הניגון. ניגוני הרגש הופכים להתלהבות אדירה ועילאית בסילודין של קדושה. המונים המונים רוקדים מפזזים ומכרכרים, הכל לכבוד רשב"י, "ואמרתם כה לחי רבי שמעון צדיקיי". עוד פעם ועוד. הלב מתרומם ומתרונן, שמחה אמיתית. בצפיפות, בדוחק, דווקא כך. כי הם הרי חלק מכל המצב.
ומי בכלל מרגיש אותם, לנוכח ההתלהבות החסידית. כולם, כל זרמי הקשת החרדית, גם כיפות לבנות ושקופות לעיתים. כולם מתרוממים טפח מעל פני הקרקע, מתקשים לנשום. אבל זה העניין.
כי כדאי הוא רבי שמעון, לסמוך עליו בשעת הדחק. היילעגע רבי שמעון. ביטל כמה גזירות, תיקן כמה הלכות, סיני סיני לו נקרא הארי שבחבורה. ואז קטע הסיום שמעלה את הטונים לגבהים אבל באיטיות מיוחדת, המוכרת לכולנו כל כך.
תורתו… מגן… לנו… היא… מאירת… עיננו… הוא ימליץ… טוב בעדינו… אדוננו בר יוחאי… ואז זה חוזר שוב וההתלהבות מרקיעה שחקים. צפיפות? זיעה ניגרת? חוסר נשימה? חשש התייבשות? מי חושב על זה בכלל? כי כולנו יודעים שזו היטהרות לפני ה'. הנה, הרי זה עתה שרנו בגרון ניחר, לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם. אביכם שבשמים.
לא עוד!
הכאב המצמית עם עלייתם בסערה השמימה של קרבנות הציבור שמקיפים את כל הפסיפס האדיר של הגוון החרדי, מחרדלי"ם, ספרדים, ליטאים, חסידים, כמעט מכל החסידויות, איש לא נעדר, ה' ישמור ויציל. ילדים, נערים, אברכים, בוגרים.
כל המקיים נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. נפש אחת. אחת! לא שווה כל עניין ומצב, או רוממות קדושה. יום כיפור, שבת, כולם נדחים על ספק פיקוח נפש. של אחד!
על מה ולמה? כי יהודי חי – הוא עולם מלא.
—
הכותב הוא איש חינוך
