השבוע נדבר על "מחאת האימהות" שמעוררת אותנו למצב של פחד וחשש תמידיים, המלווים אותנו מהרגע שהילד עוזב את הבית כשהוא בן מספר חודשים למעון/משפחתון ועד המתבגר שיוצא לבלות עם חבריו בשעות הערב המאוחרות ועד בכלל.
אז איך נדע מה עובר על הילד שלנו מחוץ לבית?
ננחיל ליזום בבית תרבות של שיתוף והתייעצות.
הנחיתי עשרות סדנאות הורים. שיתוף והתייעצות הם כלים שלצערי הורים שוכחים או מתקשים ליישם. רוב היום אנחנו מדברים אל הילד במקום עם הילד ומסיימים משפט בסימן קריאה במקום בסימן שאלה.
שיתוף פירושו לחלוק, לתת לשני תחושה שיש לנו עניין משותף, שיש אכפתיות, שהוא די חשוב בעיניי כדי שארצה לשתף אותו במה שעובר עלי ומעסיק אותי. כשהילד מרגיש שהוא שותף, הוא מרגיש שחברתו רצויה. הילד מרגיש שרוצים אותו ללא כל תנאי.
אני חוזרת הביתה מהעבודה ויכולה לשתף בתחושות, מחשבות, רגשות של היום שהיה. (כמובן בהתאם לגיל). אפשר לחשוב על אחת הארוחות המשפחתיות במשך היום כזמן בו כל אחד משתף בחוויה נעימה ובחוויה לא נעימה מהיום שהיה.
שיתוף יכול להיות גם בעשייה משותפת של ארוחת הערב או כל עשייה אחרת.
התייעצות עם הילדים היא הזדמנות מרעננת להתאוורר, ליהנות אחד מהשני ולשמוע "פנינים" שיוצאים מהפה שלהם. בנוסף, אנחנו מתייעצים עם אנשים הקרובים ביותר אלינו או עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם ומעריכים אותם. באותה מידה, ברגע שנתייעץ עם הילד, ניצור קרבה, נגרום לו "לגבוה" בשני סנטימטרים, להרגיש שווה, חכם ובעל ערך. סיבה נוספת היא מכיוון שחשוב לנו שהילדים יתייעצו אתנו לפני שהם מקבלים החלטה חשובה. כדאי שניתן דוגמא אישית ונתייעץ איתם.
למה חשוב לשתף?
כדי להשאיר את ערוצי התקשורת פתוחים, כדי ליצור קירבה, כדי לאפשר לילד ללמוד להקשיב.
על ידי שיתוף בעולמינו, אנו יוצרים דגם של חלוקת רגשות, ואז יש סיכוי שישתפו גם אותנו.
בשבוע הבא: איך נצמצם את זמן המסכים
