החיים הם מסע ארוך ומתמשך במהלכו אנו חווים עליות וירידות, נפילות לצד קימות, שאלות ותהיות לצד תשובות והבהרות.
גם אם נראה לנו כי מסע חיינו הוא שגרתי, גם אם נראה כי אנו עושים את המוטל עלינו מבחינה חברתית ואנושית, גם אם נראה לנו שלמעשה לא הצליחו מהמורות החיים והשינויים הבלתי צפויים שהם מביאים עימם לטלטל את נפשנו או לעצב את אישיותנו – הרי שאנו יותר מסתם טועים.
החיים הינם מסע ארוך ומפרך ובשל כך הם בנויים באופן תהליכי והדרגתי. כל שלב בסולם החיים, החל מינקות, עבור דרך נערות וכלה בהורות ושיבה, הינו שלב החורט אותותיו בקרבי ומעלה אותי כמה רמות מבחינה אישיותית ועצמית.
דא עקא, שהצמיחה מבחינה אישיותית וההתקדמות בשלבי החיים ובעבודת המידות נעשית באופן הבא: אחד קדימה ושניים לאחור.
ממבט חטוף מבחוץ, המסע הזה מתיש ודומה במראהו למעפיל אל ההר הנושא עמו את כל משאו בתרמילו כשבידו האחת מקל ולסוליית מנעליו דוקרנים, וכל מטרתו אל פסגת ההר להעפיל, אבל בכל צעידה אחת קדימה הוא נתקל בסלע לא איתן המדרדר אותו כמה פסיעות אחורה.
בניסיון להגביר את צעדיו, לאמץ את כוחותיו, לרכז ולייחד את מבטו אל עבר המטרה האחת, הוא מגלה שוב ושוב שהיעד עודנו רחוק וכל פסיעה אחת קדימה עולה לו בריחוק של שתי פסיעות לאחור.
אכן, הוא סובר לעצמו בייאוש, כי מדובר במסע מפרך שאת סופו רחוק הוא מלחזות.
אבל מבט מעמיק על הצעדים אותם מבצעות רגליו המיומנות, שבין סלעי ההר מתבייתות, הוא מגלה לו שבאותו דרדור לאחור צבר הוא תאוצה שכמוה לא הייתה והיא זו אשר קידמה אותו קרוב יותר אל עבר המטרה – אל עבר אותה פסגה.
צעד אחד קדימה ושניים לאחור – זהו המקצב המושלם להתקדמות המובטחת בשלבי החיים.
כולנו צועדות ומועדות, והאמת היא שכולנו היינו רוצות לחוות צעידה תמידית ומתמשכת. ברם, צעידה מעין זו דורשת כל העת עבודה פנימית, ולעיתים אנו חושבות לתומנו שדי לנו במה שהגענו אליו עד כה… מבחינה אישיותית, מוסרית, ערכית ואף מבחינה רוחנית ואמונית.
אך לא כך פני הדברים. ההתבייתות במקומי הנוכחי לא מתאפשרת לאורך זמן משום שהיא הופכת להרגל עבורי והדחף הפנימי שהיה בשעתו להשיגה פג ואיננו עוד.
זאת ועוד, אני מוצאת את עצמי שקועה ותקועה ללא מוטיבציה להנעה ושינוי ותחושות אלו כשלעצמן יש בכוחן גם לגזול ממני את הקיים שבעבר כיכב כ"שיא פסגת ההשגות שלי".
המקום החדש אשר נולד כתוצאה מהצעידה קדימה איננו יכול לשאת בתוארו זה לאורך זמן, הוא הופך להרגל עבורנו ואינו קורא לנו לשוב ולהתקדם, לצעוד ולהתהלך עוד. לדרוך במקום לאורך זמן פירושה לאבד את שכבר קיים. לכן לאחר כל צעד קדימה ישנה נסיגה של "שניים לאחור" .
במבט שטחי ולא מעמיק, נראה כי ההידרדרות אחורנית מרחיקה אותי מאוד מהמקום הנוכחי שכבר הושג, אך בתוכה טומנת תנופה אדירה המאפשרת לי לעבור אותו בכמה שלבים מהותיים קדימה.
חווית ההידרדרות מייצרת בי מנוע פנימי המחייב אותי להמשיך כל העת במסעי, היא מייצרת את התנופה האדירה אשר בבת אחת מקפיצה אותי קדימה ומאפשרת לי להגיע אל שלבים חדשים וגבוהים יותר מהקודמים, אשר יהפכו גם הם ברבות הזמן ל'שגרתיים' ושאני עתידה גם מהם להידרדר ושוב חוזר חלילה.
זהו מסע החיים שאנו פוסעים בו בריקוד אליו שותפים כל האיברים והחושים, ואשר אליו מתלוות תובנות. צעד אחד קדימה ושניים לאחור – זהו ריקוד החיים, ולנו רק נותר – ליהנות מהמקצב.
הכותבת היא ענבל אלחייאני – מטפלת מוסמכת ב- NLP ודמיון מודרך.
