חודש כסליו מגיע.
חודש שמסמל יותר מכל את האור מתוך החושך, חודש של ניסים וגאולות.
את הסופגניות אנחנו יכולים לראות בחנויות כבר מאזור החגים, סביבונים זה משהו שכיום ניתן להשיג בכל ימות השנה. אבל את החנוכיות המאירות והאור שהן מפיצות, אותו אנחנו יכולים להרגיש רק בימי החנוכה.
אמנם חנוכה נמצא בשלהי חודש כסליו, מתממשק לו עם טבת, אם כי הניסים והזמן המסוגל נמצאים אתנו בכל מהלך בחודש.
זמן שבו הכל נראה שחור משחור, בלי שמץ של תקווה, ואז להבה קטנה, קרן אור מפציעה באפלה.
לפעמים כשאנחנו נמצאים בארבע אמות שלנו, לא מצליחים להתקדם לשום מקום, מרגישים תקועים, מציאות מסוימת נראית לנו נצחית ובלתי ניתנת לשינוי. ואנחנו בתוך תוכנו כבר מתחילים להתייאש.
אבל אז בדרך כלל מופיע לו השינוי המיוחל. אחרי אינספור ניסיונות, אינסוף כישלונות, אנחנו מנסים, דוחפים, משנעים כוחות ומרפקים. רק כשהייאוש מתחיל כבר לחלחל לליבנו ואנחנו מתחילים להרים ידיים, פתאום רואים את החריץ הדק של האור מנצנץ לו בחשכה.
מדוע הם כך פני הדברים? מדוע איננו מצליחים לקצור את הפירות בעודנו בשיא כוחנו ופעלינו?
התשובה לכך היא שאמנם "אדם לעמל יולד", על מנת לקיים את עצמנו בעולם אנחנו צריכים לעמול ולהתייגע, אך עם כל זאת, מה שאנחנו מצליחים להשיג הוא לא בזכות עמלינו, אנחנו משתדלים כפי כוחנו, מנסים לעשות עד כמה שמשגת ידינו. אבל בשורה תחתונה אנחנו צריכים לדעת, לא בזכות כוחנו ועוצם ידינו אנחנו נצליח לבסוף להגיע אל המטרה.
אדם מנסה ומשתדל, זה חלקו וזה תפקידו כאן בעולם, עבור זה נוצרנו, רק שהתוצאה לכך היא לא באמת בידיים שלנו. ההשתדלות אין סופה תוצאה. אנחנו פשוט עושים כי כך צוונו, ברגע שאנחנו מקיימים את חלקנו בהסכם ועושים כל מאמץ, התוצאה עוד תגיע ממי שבאמת מנהל לנו את העולם. לפעמים אדם מספיק לשכוח את זה, בלהט כל העשייה. הוא בטוח שאם רק ישקיע את המאמץ הנדרש הוא יצליח בסופו של דבר וזה רק תלוי בו. זאת הסיבה שלפעמים התוצאה מאחרת להגיע, על מנת שלא נשכח את הכלל הבסיסי והחשוב הזה. רק שאנחנו כבר מרימים ידיים, לאבא שבשמיים,
מרגישים את התסכול, והייאוש ונזכרים שזה כבר לא בידיים שלנו, הקב"ה בשמחה ובאהבה מושיט לנו את ידו. שנזכור את זה תמיד, בכל שלב.
