א. ספק אם אי פעם זכה יאיר לפיד לכל כך הרבה שבחים כמו בימים אלה. עיתונאים מהצד השמאלי של המפה נפעמים מהתנהלותו, כתבים מנוסים מתארים אותו ״כמנהיג השקט״, בעלי טורים רואים בו ״מבוגר אחראי״, ופרשנים מסוימים בבמות מרכזיות מרבים לציין את מוכנתו ללכת לויתורים מפליגים, לשלם מחירים, לאפסן את האגו ולחתור לעבר היעד הנכסף. הגדיל לצייץ ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק והגדיר את יו״ר ״יש עתיד״ כפוליטיקאי ש״מנווט בתבונה ובאצילות״.
לכאורה, יש ממש בלקט הקילוסים. עושה רושם שלפיד אכן מתנהל בצורה מופתית. הוא עומד בקשר רציף עם ראשי העבודה ומרצ, מצוי בסימביוזה מוחלטת עם אביגדור ליברמן, מנטרל כל מוקש אפשרי, דואג להיפגש עם כל הגורמים הרלוונטיים, מדבר על לבם, משכנע אותם בצדקת המהלך, מסביר להם את הפער בין הרצוי למצוי, מעניק להם תופינים על חשבונו, מסכים לאיוש תיקים בכירים בידי האגף הימני, מוכן אפילו להתפשר על נקודות אידיאולוגיות, והעיקר שהכל יתכנס לקראת משימת העל: הקמת ממשלה שתוציא את בנימין נתניהו מהמעון ברחוב בלפור.
על פניו, התנהלותו גם מתכתבת עם מאמרו ב״הארץ״ טרם הבחירות האחרונות. ״אמרתי״, כתב אז לפיד, ״והתכוונתי לכך, שסיום שלטונו של נתניהו הוא המטרה הראשונה בעיניי. בשבילה אני מוכן לוותר על הרבה מאוד דברים, כולל השאיפות האישיות שלי. אלא שגם לממשלה בלי נתניהו כדאי שיהיו עמדות שפויות ומאוזנות״. ומיד הוא מסכם: ״אם יש עתיד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בממשלה הבאה, העובדה הזאת אולי לא תבטיח לי את ראשות הממשלה, אבל היא תבטיח שהכסף של האזרחים לא יופנה לעוד התנחלויות מבודדות וכו׳״.
עד כאן נשמע די אלטרואיסטי. לפיד מפגין רוח של נדיבות, מופע של התמסרות, שלא לומר מקריב ממש את האמביציות והחלומות, למען סיום שלטונו הארוך של נתניהו. הוא כל כך משוכנע שכהונתו היא נגע שיש לבער במהירות הבזק – עד שהוא מוכן לבצע צעדים לא שגרתיים במונחים אישיים. מעורר השראה סך הכל. דא עקא, תמונת המציאות הזו רחוקה מלהיות מדויקת. מבט פחות צר, פחות נקודתי, רוחבי יותר, כוללני יותר – יעלה תמונה שונה מזו המוצגת בעיתונים ובאולפנים.
ב. בנובמבר הקרוב, בעוד פחות מששה חודשים, אמור הרמטכ״ל בדימוס, בני גנץ, להיכנס ללשכת ראש הממשלה. האירוע הזה הוא לא פרשנות או ניתוח מפוכח אלא עובדה כמעט מוגמרת. הכל כמובן בכפוף להליכה לבחירות חמישיות, אך בסופו של דבר מדובר בכניסה שמעוגנת בחוק יסוד. כזכור, לפני שנה נחתם הסכם בין הליכוד לכחול לבן שהביא לעולמנו את הפריטטיות ובו כמובן גם סוכם כי בתום 18 חודש – בנובמבר 2021 – ייכנס בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה. הממשלה, כידוע, לא השלימה את ימיה, הודות לנתניהו שנמנע מלהעביר תקציב מדינה במטרה לחמוק מקיום הרוטציה.
טרם הבחירות האחרונות נולד דיון משפטי האם במידה וגם הכנסת ה-24 לא תוציא מידיה ממשלה – גנץ זקוק להיבחר לכנסת כדי לקבל את המשרה הנחשקת במועד החילופים, או שמא גם במקרה שבו מפלגתו נשארת מתחת לאחוז החסימה ההסכם שריר וקיים והחוק חל ותקף. השאלה נולדה בעקבות לקונה בחוק שלא החילה במפורש את רציפות כהונת ראש הממשלה החליפי במקרה שבו הוא אינו מכהן כחבר כנסת (בניגוד לראש ממשלה שלגביו החוק אומר באופן ברור שממשיך לכהן בממשלת מעבר גם במצב בו הוא לא משמש כח״כ מן המניין). היועץ המשפטי התבקש אז לספק חוות דעת בעניין, אך סירב לספק אחת כזו בטענה שהסוגיא עודנה ״תיאורטית״. המערכת הפוליטית המשיכה לנוע, הבחירות התקיימו, כחול לבן הפתיעה עם שמונה מנדטים, והדיון בעניין הרוטציה התייתר. תוצאת יום הבוחר העניקה גושפנקא סופית לאפשרות שרה״מ החליפי – אם וכאשר יגיע המועד – ייכנס בשערי משרד ראש הממשלה.
מאותה נקודת זמן החשק של לפיד לבחירות חמישיות צנח דרמטית. יו״ר יש עתיד הבין שהוא חייב להפוך כל אבן, לעשות הכל, הכל כולל הכל, כדי לגדוע את האיום שממתין לו בנובמבר. בהיעדר היתכנות ממשית לביטול הפריטטיות, כל שנותר לו הוא להתחיל במגעים אינטנסיביים, תוך ויתורים מרחיקי לכת, להקמת ממשלה.
אסביר: אין זה סוד שמטרת העל של לפיד היא ראשות ממשלה. מהיום הראשון שנכנס למגרש הפוליטי הוא שואף לשם בכל מאודו. הדרך לשם עוברת בהיותו ראש המפלגה הגדולה במחנה המרכז-שמאל. בעמידה בראש החץ. מגיש ״אולפן שישי״ בעבר מודע לעוצמת הסנטימנט השלילי כלפי נתניהו בקרב קהל בוחריו, לעומק השנאה, לעוצמת האיבה. הוא רואה את החוגים בבייס שרואים בנתניהו ״דמון״ ו״שורש כל הרע״. והוא רוצה להיות האיש שחתום על ההישג הנכסף: הדחתו מכס ראשות הממשלה. לא רק כי הוא סבור שראש ממשלת ישראל הנוכחי עושה נזק, אלא גם, ואולי בעיקר, כי הוא מבין את המשמעות הפוליטית ארוכת הטווח שהישג כזה יכול להניב לו.
שוו בנפשכם: הולכים לבחירות חמישיות, גנץ, שעושה צעד נוסף לעבר התפקיד הבכיר, רץ על הטיקט של ראש הממשלה הבא. ״תנו לי את הכוח כראש מממשלה״, הוא יאמר, ״אני בוודאות נכנס לתפקיד. זה מעוגן בחוק״. לפיד במצב כזה עלול להצטמק ולאבד את הרלוונטיות שהיתה מנת חלקו עד היום. הסיכויים שלו להשתלט על מקסימום קולות במחנה יקטן משמעותית. וגם אם נניח שהציבור ימשיך ללכת אחריו, והוא אכן ישמור על כוחו בבחירות עצמן, לפיד חושש שהכניסה דה פקטו של גנץ עשויה לשנות תיכף ומיד לאחר מכן את כל המפה במחנה המרכז-שמאל.
לפיד מבין את גודל פוטנציאל הפריחה של גנץ אם הלה יהיה האיש שיוציא את נתניהו ממשרד רה״מ. אלו כבר לא יהיו אגדות או תזות ספקולטיביות במסדרונות הכנסת. זאת תהיה עובדה קיימת. התואר ״ראש הממשלה״ יינתן לשותף לשעבר. הסיטואציה הזו עשויה לסדר את הקלפים מחדש ולהמיר את מאזן הכוח. מעמדו של לפיד כראש המחנה יוטל בסכנה ממשית. היריב האמיתי, וזאת יודע כל שחקן פוליטי, הוא לא מי שעומד מעברו השני של המתרס, אלא דווקא אותו אחד שנמצא באותו צד ומאיים על אותה משבצת.
אם לא אותו איום, ואם לא אותה כניסה של גנץ בנובמבר, אין ללפיד שום סיבה שלא ללכת לבחירות נוספות. אדרבא, בהתחשב במחיקה הצפויה של בנט, בהערכה הסבירה שסער יתאדה ובעובדה שכלל הנציגות הערבית הוכשרה לבוא בקהל – הסיכויים של גוש המרכז שמאל בתוספת ליברמן להקים ממשלה ללא סיוע מימין גדלים. כלומר, יש היתכנות לא מבוטלת שלפיד יהיה ראש ממשלה על מלא. הסיבה האמיתית שהוא עושה מאמצים כבירים להקים את הממשלה המסתמנת, היא כי הוא מבין שבחישובי עלות-תועלת הרבה יותר משתלם לו לוותר כרגע לבנט על הבכורה, להימנע מבחירות נוספות, לקצור את הדיבידנדים על העפת נתניהו ולשמור על מעמדו כראש המחנה. אין כאן לא אלטרואיזם, לא אציליות, לא אבירות ולא נדיבות מופלגת. נטו אינטרסים וחישובי סיכוי-סיכון.
ג. ואם כבר עסקינן בממשלה המסתמנת, מן הראוי לצלול לנבכיה ולטיב סיכוייה.
אודה ומעט אבוש: מתחילת הדרך סברתי שלממשלת השינוי אין סיכוי אמיתי לצאת אל הפועל. קואליציה שמשתרעת מאיילת שקד עד איבתיסאם מראענה, מפגש הקצוות, חילוקי הדעות המהותיים, פוטנציאל הכאוטיות, התלות בתנועה האיסלאמית – כל אלה נראו לי כמו קשר שאינו בר קיימא. לא משהו שיכול להתיישב בתבניות של היגיון. גם מטר ההבטחות שנשמעו בלופים ברשתות סייעו לי להעריך שברגע האמת המורכבות הזו תסרב לפגוש את המציאות. אני עדיין חושב ששווה להמתין, ועוד נכונו עלילות, ובפוליטיקה, כמאמר הקלישאה, עד שזה לא נגמר זה לא נגמר, אך קשה להימלט ממה שנראה כמו קואליציה הקורמת עור וגידים.
בבסיס כל הפרשנויות רצוי לעשות הבחנה ברורה בין נפתלי בנט לאיילת שקד. בעוד הראשון זוכה בלוטו, נכנס לרשימה היסטורית, מקבל את המשרה הבכירה ביותר ונמצא עם ידיים על ההגה – שותפתו מזה כ-15 שנה זוכה במקסימום לתיק בכיר. אמנם משרד ממשלתי עתיר תקציבים זה לא משהו שנהוג לסרב לו, אך אי אפשר להשוות את התמורה של השניים ביחס למחיר.
זו הסיבה שבנט דוהר לשם בכל הכוח. בלי כל קשר לשאלה לאן התפקיד הזה יקדם אותו בטווח הארוך, אם בכלל, כמה מאנשי הימין שמתנגדים לממשלה כזו ימחלו לו בעתיד והאם יצליח לשלוט באמת עם מס׳ מנדטים כל כך מועט – יו״ר ימינה בשיכרון חושים. בולמוס מוחלט. הוא כפסע מהגשמת חלום. הוא לא במצב שבו הוא יכול להביט על המציאות בצורה מפוכחת. שקד עדיין מתייסרת, מתחבטת, מתגרדת. מנסה למצות את כל האפשרויות טרם תלחץ על מקש ה״בעד״.
בהקלטות שחשף העיתונאי עמית סגל בחדשות 12 נשמעה שקד אומרת לבן שיחה: ״זה נכון שהוא (נתניהו) צריך ללכת. הוא צריך ללכת. אבל אמרתי לגדעון, יש מדינה. אז מה עכשיו, תעשה קואליציה מופרכת כזאת, עם האלה והאלה, בגלל שהוא צריך ללכת? הוא קיבל 30 מנדטים״. בנקל ניתן לראות ששקד לא שלמה עם המהלך. עם כל רצונה בסיום דרכו של נתניהו, היא מתקשה מאוד להכיל את הקואליציה המסתמנת, או כפי שכינתה זאת בעצמה: ״מופרכת״.
זה לא רק האופי ההססני יותר, הנועז פחות, המחושב יותר. שקד חותרת להשתלבות בליכוד ולנוכחות במוקדי ההשפעה דרך המפלגה הגדולה במחנה הימין. היא חוששת מאוד שמהלך כזה יסכל נתח נכבד משאיפותיה העתידיות. בנט עצמו וכמה מאנשיו עמלים לשכנע אותה שכינון הממשלה המדוברת ישנה סדרי עולם, יפחית דרמטית את דיוני כן ביבי/לא ביבי ויאתחל את כל המפה מחדש. הכל בניסיון להפיג את דאגותיה.
שלשום נרשם אירוע שיש בידו להוכיח כמה בנט, בתיאום עם סער, מתאמץ לגרום לשקד לחשוב שאין ברירה אחרת. ישיבת הסיעה של סיעת ״ימינה״, אמורה היתה להתקיים בשעה 10:00 בבוקר. טרם הישיבה מיהרו אנשי המדיה של נתניהו לפרסם ברשתות את הצעתו לרוטציה עם סער/בנט. מן הסתם כדי לייצר הרהורים אצל חברי המפלגה. בעקבות ההתפתחויות הודיעה ״ימינה״ כי ״לאור הצעת נתניהו לסער, ישיבת סיעת ימינה תידחה לשעה 14:00״.
ההדגשה ״לאור הצעת נתניהו לסער״ היתה נשמעת מוזרה קמעא. לא דבר שכיח במחוזותינו. ממתי מפלגה מוציאה הודעה רשמית, לא דרך תדרוכים ולא דרך ״שיחות סגורות״, ובה היא מפרטת הצעות? הרי בדרך כלל נוהגים הפוליטיקאים לומר כי ״מו״מ לא מנהלים דרך התקשורת״ ואין זה מן הראוי ״לספר את המתרחש בארבע עיניים״. שמא מאן דהו ניסה לגרום לכל מיני הססנים ומתלבטים להבין שנסתם הגולל על אופציות נוספות? מסתמן שכן. האם ניסה בנט להראות לשקד שעשה הכל כדי להקים ממשלת ימין (״סער פסל, זה לא אני״!) והמשוואה כרגע היא או ממשלה אקלקטית או בחירות חמישיות? לעניות דעתי התשובה חיובית.
אפרופו בחירות חמישיות. במסגרת מאמצי השכנוע של בנט את שקד עלה גם החשש מהתרחיש שבו הם נדרשים לבקש שוב את אמון הבוחר. בנט הסביר לשותפה שאין להם מה לחפש שם. כאשר השיבה לו שיש הצעה לשריון מהליכוד, הזכיר לה הלה את הסרת הצעות השריון והרוטציה (שהוגשו אי אז לפני הטלת המנדט על לפיד) במהלך ימי הלחימה. ״אנחנו נגיע לרגע האחרון״, אמר לה, ״והוא יזרוק אותנו. נתניהו מבין רק כוח. ברגע שהוא כבר לא יהיה תלוי בנו – אנחנו נשכח משריון״. היו שטענו שהדברים נפלו על אוזניים קשובות. בכל זאת, גב׳ שקד יודעת דבר או שניים על יחסיה עם דיירי בלפור (אם כי מוכרחים להודות שיש מספיק דרכים להבטיח את השריונים).
ד. במבט שוטף על הדיווחים, נדמה שהמערכת הפוליטית כבר רגל וחצי בתוך הממשלה המדוברת משל השבעתה כבר מאחורינו. אלה שבקואליציה תופרים את החליפות ואלה שבאופוזיציה מתחילים לארוז. אלה כבר מחשבים את כיווני התקציבים ואלה ממררים על אבדן הכוח. אבל בסוף חשוב לזכור שיש כאן עסק עם פוליטיקאי-על: בנימין נתניהו שמו. המילה האחרונה טרם נאמרה. שולף השפנים לא אמר נואש. הוא יילחם עד טיפת הדם האחרונה.
נתניהו כמו נתניהו משלם במזומן רק כשאין לו ברירה. התכנית שלו היא קודם כל לנסות לפרק את האירוע במחירי סוף עונה. הוא מפעיל לחצים כבירים על ניר אורבך, מתקשר אישית לשקד, שולח שליחים לעידית סילמן ומרים טלפונים לכל בן אנוש שנתפס כבעל השפעה על שלושת האישים. כל אחד מהם זוכה להצעות מפליגות ולהבטחות מרחיקות לכת. גם מנסור עבאס וחבריו זוכים לאין ספור חיזורים. בהנחה שהמשימה הזו לא מצליחה, הוא עובר לשלב הבא: הצעת בכורה ברוטציה, הפעם מו הסתם רצינית, לאחד מראשי המפלגות בגוש השינוי. אבל כל זה לא באמת מתחיל מבחינתו לפני שלפיד ובנט באים לנשיא ומודיעים לו: עלה בידנו. עד אז הוא ינסה – בכל נתיב אפשרי ולא אפשרי – למנוע מהם מצב שבו הם מוסרים לנשיא הודעה כזו. רק אחרי שיבין כי ממשלת השינוי היא עובדה מוגמרת, ורק אחרי שיחוש את החרב הפוליטית על צווארו, ורק בתום הסיכויים לקבל התנגדות נוספת מתוך ימינה – רק אז יחשב מסלול מחדש.
אגב, יש תזה מעניינת שגורסת שנתניהו לא ימכור הכל תמורת טרפוד ממשלת שינוי. כלומר, הוא כמובן יעשה הכל כדי לנטרל ממשלה אלטרנטיבית, אבל אם הדרך לשם תעבור בהתפרקות מהנכס העיקרי שלו – ראשות ממשלה – הוא יעדיף להמשיך לאופוזיציה בתקווה להשתקם. זאת שאלה מעניינת: מה בעצם הניתוח הפוליטי של נתניהו? האם במידה ויידרש לותר על הבכורה ברוטציה – יעדיף לתת לדברים להימשך כרגיל? האם הוא סבור שהממשלה הזו תיפול תוך מספר חודשים ודווקא היא זאת שעשויה להחזיר אותו גדול יותר? האם הוא לא חושש שמעמדו הפוליטי המתהווה ישליך באופן ישיר על מצבו המשפטי? ומה עם גיזרת המפלגות החרדיות? האם לא מתגנבת ללבו דאגה שאיבוד האחיזה במוקדי מפתח יוביל לתזוזות שעד היום נראו לא סבירות? למידע ולאופי הניתוח מן הסתם יהיה משקל מכריע בהחלטה האם תונח הצעה סופר-דרמטית על השולחן. בל נשכח שלנתניהו יש על הראש גם בכירי ליכוד שמריחים חולשה ומאיימים לקום עליו פוליטית. גם האלמנט הזה והסיכויים לנצח פריימריז מעמדת מי שהפסיד את השלטון ייכנסו למכלול השיקולים.
אולם אם נצא מתוך נקודת הנחה שנתניהו אכן חושש מהעתיד ובשל כך יהיה מוכן בדקה ה-90 לפנות את כסאו לטובת סער – אנחנו בפתחו של דיון נוסף והוא: האם יו״ר ״תקווה חדשה״ ייענה להצעת נתניהו? ואם יסרב, האם זה משום שהוא מבין/חושש שבממשלה כזו נתניהו ישלוט דה פקטו ולתפקידו לא תהיה משמעות אמיתית פרט לשם התואר (ואז בעצם אפשר לסגור את האירוע מבחינת סער), או שמא הסיבה נעוצה בחוסר האמון המוחלט שלו באיש (ואשר על כן העניין פתיר ונדרשים ערבונות ואסמכתאות ממשיים שיגרמו לו להאמין שזה רציני ממש)?
ההיגיון הפוליטי נוטה לאופציה ב׳. אם סער היה מאמין בכל לבו שהוא אכן יקבל את הבכורה – הוא היה הולך על זה בכל הכוח. מה גם שבממשלת שינוי הוא מעניק למועמד מימין – שבשלב כלשהו מן הסתם יהיה יריב מר על הכס – את התפקיד הבכיר ביותר. המחשבה שסער יפרגן לבנט בקלות את משרת ראש הממשלה חוטאת להבנת הלך הרוח של פוליטיקאים. נכון, השנאה לנתניהו עמוקה, אך במצב בו היא משתלבת עם השאיפות האישיות הסירובים העיקשים עשויים להתרכך.
בצוק העיתים – שוב, בהנחה שנתניהו אכן מוכן לעשות הכל כולל הכל כדי למנוע את ממשלת בנט-לפיד – קיימת גם האופציה לקיים את הרוטציה עם גנץ. בעיניי, אופציה עם סיכויים לא רעים. הקושי שיכול להתעורר הוא סביב משרד המשפטים, אבל אם נתניהו יגיע למצב נפשי שבו יסכים להתפנות מהתפקיד – קרוב לודאי שעניין צאלח א דין ייפתר באיזושהי דרך. מי שעוקב אחר המו״מ שם לב שכחול לבן עדיין לא חתמה. הסיבה הרשמית היא תיק החקלאות, אבל כל מי שמתמצא בזירה הפוליטית מבין שהסיפור נעוץ בקושי של גנץ לוותר במו ידיו על כניסתו העתידית למשרד רה״מ. ייתכן גם שזה בדיוק מה שמנסה נתניהו לעשות כרגע: לחבל בסיכויי גוש השינוי דרך העברת הצעות לגנץ ויצירת התמהמהות אצל אנשי כחול לבן.
כאמור, שום דבר עוד לא סגור. עד הרגע האחרון, עד ההצבעה במליאה – אם וכאשר – יופעלו לחצים אדירים. המכבש יעבוד שעות נוספות. יימשכו הניסיונות לנגן לשקד על החששות, יירשמו הבטחות מרחיקות לכת לכל מי שייאות להתנגד, יימכרו נכסים, יפוזרו אין ספור תופינים, יופרחו הצעות למנעמי שלטון, יישלחו שליחים, ייערכו הפגנות, יוחתמו עצומות, רבנים יידרשו לגילוי דעת תורה ופובליציסטים מהציונות הדתית יתבקשו להבליט ולהדגיש את דעתם הנחרצת. בזמן שנתניהו יפעיל את כושרו הרטורי, במתק שפתיים, בחלקלקות מתגלגלת, וינסה לדבר על לבם של כלל השחקנים הרלוונטיים – בצד השני ימהרו לחתום את האירוע ולקבוע עובדות בשטח. מי שיעכב את הדהירה יהיה יו״ר הכנסת יריב לוין שיפעל ככל יכולתו למרוח את מועד ההשבעה עד קצה גבול סמכותו. כמו יושב ראש מפלגתו, הוא מבין היטב מה המשמעות של קניית זמן בפוליטיקה.
