"הימים הראשונים שאחרי הסגר והחזרה המדורגת והמקופסלת ללימודים, הפכה אותי לאמא עצבנית", נאמתי לכל מי שהסכים לשמוע שאנחנו חווים שואה רוחנית, וכמה אני מרחמת על המשגיחים וראשי הישיבות שצריכים להתמודד עם זה.
חושבת שאין אמא שלא חוותה בחצי שנה האחרונה אתגרים חינוכיים לא פשוטים (בפרט עם מתבגרים) בנימה אישית חשתי כי כל הראייה החינוכית ותפיסות עולם המיושנות הפכו ל'פרסונה נון גרטה' ובמקומם הגיעו תובנות מהחיים עצמם.
בראש השנה, כשעמדנו ממוסכים בבית הכנסת, מצאתי את עצמי בוכה בעקידת יצחק ובתפילת חנה, במקומות בהם כהורה הלב לא מסוגל לשאת את המחשבה על ההקרבה והקרבה הזו מבלי שיעשה סלטות.
השנה הזו הכניסה אותנו לפרופורציות, למשמעות שלנו כהורים, לתפקיד שלנו בתוך המרחב האנושי הפתוח הזה.
השנה הזו נתנה לנו אגרוף ללב ההורי ודרשה תשומת לב.
וכן, בדיוק כמו הקורונה היא הראתה לנו כמה אנו חסרי שליטה, כמה נדרשת יצירתיות, תעוזה ואומץ בכדי לשרוד אותה.
במובן הזה עם כל ההספדים והנטייה להאשים את הקורונה בהכל, היא גם עשתה לנו הרבה טוב.
היא לימדה אותנו להבדיל בין עיקר לטפל, בין המושג בחור טוב לבין בחור שאומרים עליו שהוא טוב,
היא לימדה אותנו סדרי עדיפויות ואיפה ההשקעה הכי כדאית ולא, לא מדובר בנדלן, אלא משהו רוחני הרבה יותר, הנכס הכי חשוב, המשפוחע…
דווקא בימים אלה, עשרת ימי תשובה, כשאנחנו מסוגרים בשנית במטרה לשנות את הצבע במפה, שוב אנו מתעמתים עם לימודים מרחוק וילדים שמנצלים את החופש הכפוי הזה ונשארים מחובקים עם הכרית עד חצות וצפונה, חשוב שנזכור שאם נעבוד רגע על החוסר סבלנות ונשפר את תחושת המסכנות יש לנו פה שוב הזדמנות לתת את עצמינו לילדים, להקנות להם את ערכי החגים דווקא מתוך החמימות הביתית, מתוך הפשטות, לזכור שהקורונה תעזוב אותנו בסוף ומה שאנחנו רוצים שיזכרו זה לא את מפלס העצבים והצעקות, אלא את הכיף להיות עם אבא ואמא, את האוכל הטעים שהם בישלו איתנו, את הסוכה שאמא קישטה איתם יחד כולל הקישוטים (לא לבעלות לב חלש).
תכל'ס,
מה אנחנו רוצות שהילדים שלנו יזכרו מהימים הנוראים האלו?
הכל פתוח עדיין, זה בידיים שלנו גם אם הן דביקות מדבש.
אתי קצבורג היא יועצת ומלווה עסקית, עיתונאית, מרצה לתקשורת בינאישית.
