מוצאי שבת וירא, מאות בעלי חנויות לא עצמו עין ואימהות מרוגשות דמיינו מגפיים חדשים פורחים באוויר, חולצות ללא חיוכים, ומכנסיים שמתחילים להשלים עם הנעליים.
ביום ראשון בהינתן האות, מאות חנויות פתחו את שעריהן, המונים צבאו על הדלתות ולרגע נראה כי הקורונה נמוגה, והעסקים מה שנקרא כרגיל.
כמה אושר.
אך לצד קרנבל האופנה הזה, ששב לצבוע את הרחוב ולהאיר לבבות של 'מאמות', אלפי עסקים עדיין לא שבו למסלולם.
זוכרות שכתבתי לכן בשבוע שעבר על זו שטענה שעסק כמו שלה עדיין נטוע עמוק ב'ברוך'? אז כן… עסקי התיירות, האירועים, ההפקות והתוכניות ועוד בסגנון זה, כל אלו לוטים בערפל.
בדיוק השבוע ביררתי בשביל מישהו על נסיעה לחו"ל. מה שהיה לפני שנה גן עדן של 'לואו קוסט' ואפשרויות בלתי מוגבלות – הפך למשהו מסורבל ולא ידוע. סוכני הנסיעות לא ממש יודעים לעזור כי נמאס להם מהמצב, הכל משתנה בקצב הסילון, הם עונים בלי חשק, בלי מידע מעודכן ובמה שהם כן יכולים לעזור – עולה הרבה יותר כסף מהסטנדרט הרגיל בגלל כל הברדק שכרוך בכך, סך הכל מובן.
אז למרות הירידה בתחלואה, לעסקים מהזן הזה אין קצה פתרון באופק וזה מכאיב בלב כי חוסר הוודאות זה דבר שיכול להרוג, והמדינה לא ממש עוזרת, ובכלל, אי אפשר לכמת את הנזק המצטבר מכל יום שהעסקים הללו מושבתים.
כן, לצד השמחה של המסחר והשירותים, הכאב מבעבע, ומזכיר לנו שהקורונה עדיין מתנחלת, ולא מתכוונת לפנות את מקומה בשלב זה. מקבלי ההחלטות למעלה, כידוע, אינם תורמים יותר מדי – מלבד מלהוכיח אוזלת יד ולהתפטר בזה אחר זה.
אז זהו. בשורה אין ממש, לפחות קבלו קצת אמפתיה – ודקה דומיה על העסקים הקורסים. בסוף כל חושך בא האור – והוא עוצמתי.
אתי קצבורג היא יועצת ומלווה עסקית, עיתונאית, מרצה לתקשורת בינאישית.
